The one with my new 2016 Jeggings

אני מתה על החורף. רק בשנים האחרונות התחלתי לסבול מקור אמיתי ושנה שעברה איכשהו שרדתי בלי להוריד את הגרביונים שעוזרים לי להפוך כל מראה שמלתי לפחות קפוא (חוסר עבודה ואז עבודה במינונים נמוכים מלווים בדיכאון עם טייץ או שתיים כחלופה לגרביון.....). 

השנה החורף התחיל בעיקר בקור. פחות במה שגורם לי לאהוב אותו - הגשם. הגשם שחזר שבוע שעבר וכבר השבוע מצאו את עצמנו בעיצומו של סערונת קטנה, גורמים לי אושר. אני לגמרי מאלו שחייבים לצאת החוצה בגשם הראשון ולטבול את הרגליים שלי על המרצפות הקרות והרטובות.... איזה אושר. 

בגדול, התמונה הזו עלולה להזכיר לכן תמונה דומה... כן. זה אותם נעליים ואותו אפקט כללי עם עיצוב התמונה. אבל זה צבע אחר של הנעליים. הנעליים האלו, שנקנו לאורך מספר שנים מרנואר, ממשיכים להיות הנעליים הכי נחרשות ומוערכות אצלי בארון. הם בגובה האידיאלי מבחינת העקב שלהם ותופסים את הרגל שלי היטב. טרם ראיתי אותם העונה ואני מאוד מקווה שרנואר לא הפסיקו לייצר אותם. 

מה שיפה זה שכמה שהלוק הזה נראה לכאורה הכי עצלני, הוא כידוע - אצלי לפחות, אחד מהלוקים הכי קשים ליישום. קאז'ול שנראה לא מתאמץ, הוא הכי מתאמץ. אני אוהבת את הלוק הזה, וכשאני רואה אותו על בלוגריות אחרות כשהוא עם טאצ'ים אופנתיים כאלה ואחרים - אני תמיד משתוממת איזה אדיר זה נראה. 

הדבר הכי מפחיד מבחינתי זה להיות משעממת. לא רוצה להיות משעממת. אבל כשאני הולכת על מראה כזה, חשוב לי הטאצ'ים שימנעו ממנו לגלוש לעולם השיעמום, ומנגד, לקבל את העובדה שהמראה הזה, מחמיא לי כנראה הרבה יותר משמלה מתנפחת. 

OOTD 04 May 2016 הופעה יומית

There's something about wearing red lipstick that connects to that very little fear that's still left - that people might notice me. which is funny when you think about it - since that lest thing I would want - is not to be noticed. but with red lipstick i tend to fear that it will go all over the place... and look but. and focus on my un-perfect lips.... so when I find one that I love... I really LOVE it.... 

(red lis by J.cat beauty)

OOTD 13/05/2016

סדנת סטייילינג - למה לי ולמי זה כן מיועד?

לשמחתי החיים הביאו אותי למקום שבו בגדים הופכים למקור הפרנסה שלי. זה נשמע כמו חלום לנשים רבות, במקום שבו בדרך כלל אנחנו רואים חור שחור (או ליתר דיוק, הגברים שלנו), אני מוצאת שיש מקום להתפרנס. וילה בסביון לא אבנה מזה, אבל אוכל להתפרנס בכבוד.

המקצוע שלי הוא יותר מרק להלביש מישהי ולהגיד לה "קחי", ורק מי שעוברת את ההליך הזה, או שבקיאה בו יכולה להבין שסדנת סטיילינג היא הרבה יותר מהוראות לבוש. לפחות בעיני.
נכון, אני יכולה להגיד לך "תבליטי מותן", ויכולה להגיד ללקוחה "תלבשי את החליפה האפורה הזו ככה". אבל אני רוצה שכל אישה, ולא משנה מה רמת היכולות שלה מבחינה אופנתית, תוכל לפתוח איזושהי סוג של אינטלגנציה אופנתית. יש נשים שיכולות יותר מאחרות, אבל זה לא אומר שכל אחת יכולה לעשות משהו לשפר את הדרך שבה היא רואה את עצמה ואיך שהיא מלבישה את עצמה.

סדנאות סטיילינג יכולות להתאים לנשים רבות;  לכאורה, נדמה לנו שהאישה שמיועדת לסדנאות סטיילינג, היא כזו שלא יודעת כלום על אופנה ומחפשת פתאום להיות טרנדית בהיסטריה. האמת היא שסדנאות סטיילינג מתאימות להרבה סוגים של נשים, בשלבים שונים של החיים שלהם ועם סוגים שונים של מבני גוף.

הרבה פעמים סדנאת הסטיילינג היא יותר מרק אופנה, היא ממש לשנות את תדמית הגוף של הלקוחה כלפי הגוף שלה עצמה. לצערי הרב, בעידן של היום, בעיות תדמיות גוף, הולכות ורק גוברות, והן אינן נחלת נערות צעירות ובעלות הפרעות אכילה בלבד. הן נחלת רוב הנשים באשר הן.


לכן אני מאוד משתדלת להציע סדרת מפגשים, סדנא ייעודית עם תוכנית ברורה, אבל היא מאוד גמישה. אחרי המפגש הראשון עם הלקוחה, אני מתקנת את התוכנית הבסיסית ומתאימה אותה בדיוק ללקוחה שלי. יש מפגשים שהיא לא צריכה. יש מפגשים שהיא צריכה אחד כפול וכולן צריכות למדוד בגדים. חייבות.

ייחוד נוסף שאני מציעה, שתמיד ראיתי כברור מאליו, הוא משהו שלא במצוי אצל כולן; הפגישה האחרונה נועדה להיערך כחודש וחצי עד חודשיים לאחר המפגש שקדם לה. הרעיון הוא לשפר ולתקן את הקיים. אחת מהבעיות שאני מאוד מקפידה היא להציע את המפגש הזה, והוא חינמי, וכלול במסגרת הסדנאות. נשים רבות חושבות שהן לא צריכות את זה, כיוון שההליך כבר נעשה. אבל הליך סטיילינג הוא משהו הדרגתי. יש לי אפילו לקוחה, שפוגשת אותי פעם בשנה, לריענון ומסע שופינג לקראת האביב. "זו המתנה שלי לעצמי. אני דווקא מוציאה פחות כסף אבל מתלבשת הרבה יותר".

אני אדם מאמין באופן כללי. ובאמונה היהודית ישנה תפיסה של "ברכה בפרנסה". אנחנו יכולים להרוויח כסף ולעשות כסף בצורות שונות. אבל הכסף שיש בו הכי הרבה ברכה בשבילי היא העבודה הזו, שהיא הרבה יותר מעבודה. לראות מישהי פתאום מסתכלת על עצמה כמו שהיא צריכ הלהסתכל על עצמה, מישהי מחייכת ומצטלמת אחרי שלא הצטלמה כבר שנים. מישהי ששמחה בגוף בן ה-40 שלה יותר משהיא שמחה בגוף בן ה-16 שלה - בשבילי זה האושר הכי גדול שיש.
זה היה הדבר שהיה לי קושי לא קטן בלקבל אותו. מבחינת התפיסה שלי, הסטיילינג שעשיתי לחברות, לאימא, ולמכרים (גם אם בתשלום סימלי בהתחלה) - היה משהו שעשיתי כדי לשתף את האהבה שלי וכדי לעזור לאחרות לראות את עצמן, אבל באמת לראות את עצמן.

עכשיו זו הקריירה שלי באופן רשמי.
אם עקבתן, אתן יודעות שעבדתי בלידרס. לפי פרוייקט, אבל כמנהלת הקהילות. התפקיד שהיה חדש למעשה כשאני התחלתי איתו, קרם עור וגידים ולמעשה עבר שינוי לפי העבודה עצמה. לאור העובדה שבחרתי להצמיח את עסק הסטיילינג שלי, לא יכולתי לתת ללידרס את הזמן שהעבודה האינטסיבית דרשה. אז למרות שנהנתי לעבוד מול בלוגרים ישראליים מופלאים ומגוונים, נאלצתי להחליט החלטה. אבל, אני שלמה עימה, ואני יודעת שמיריK סטיילינג, הולך לעשות חיל.

בסופו של דבר, בגדים הם הרבה יותר מבגדים, ואת שווה הרבה יותר מ"סתם בגדים" - כי מגיע לך אופנה. אני רק פה לעזור לך לראות את זה :-)


לדף המקצועי שלי - מירי k סטיילינג.

So Simple - מותג אופנה ישראלי למידות ביניים 40-48

בשבוע שעבר נפלה בזכותי האפשרות לקחת חלק בהשקה/מסיבת בלוגריות של מותג אופנה ישראלי. המותג, שנקרא So Simple, מגיע אלינו מבית היוצר של דפנה לווינסון. מותג שמעולם לא לקחתי בו חלק, בהיותי נעה בין המידות 42-48 מגיל 20. (בתיכון הייתה נקודת זמן שגם הייתי 40 אם אתן תוהות....;-). 

 כשהשתחררתי מהצבא היה לי בארון, אחרי ניפוי חולצה אחת ושתי חצאיות. ואז לאט לאט, מהרגע שבו התחלתי לעבוד למעשה - הארון שלי התחיל לגדול. בהתחלה ממש היה מותג ואפנה אחד שהשתלט לי על הארון. ג'אמפ. 

הוצאתי הרבה בגדים נפלאים, הרבה בייסקים מהם. אבל גם הוצאתי הרבה מאוד כסף. אני זוכרת כמה שמלות שעלו לי כל אחת 500 שקל. אבל זה היה הנורמה. וגם ככה לא היה לי מבחר. 

עם השנים הדברים השתנו. אני קונה ברשת אחת המון, ואני גם קונה המון ברשת. בפירוש, גם השוק השתנה. המחירים ירדו. שמלות שפעם היו מתומחרות ב-500 ש"ח, היום מתומחרות ב-350 לכל היותר. השוק לא עיוור, הוא קולט שמסביבו, הצרכן הישראלי מתחיל לקנות בחו"ל, ובאאוטלטים ולא חסרות אפשרויות. גם לא במידות 40+.

So simple, קם בעקבות חלל מסויים שנפער בשוק הישראלי. מתאים לי וג'אמפ הלא ברורים. מתאים לי אומנם הגיעו עד מידה 52 (54?), וג'אמפ עד 48 בקירוב, אבל בתור מי שפעם קנתה המון בזו האחרונה (מתאים לי מעולם לא זכו בשקל מכספי פשוט כי לא מצאתי שם מעולם דבר) - הפעם האחרונה שקניתי משהו בג'אמפ היה לפחות לפני 3 שנים. אם לא יותר. 

אני צרכנית רשת גדולה, כי אני רוצה לקבל את הדיל הטוב ביותר ואת המבחר העצום ביותר והחנויות בארץ פשוט לא קלעו לזה. 

כשאני לוקחת לקוחה לסיבוב קניות, אני מכוונת מטרה. עושה קצת מחקר על המקום אליו אנחנו הולכות (יש רשתות שכל סניף בעל פריטים שונים), אבל פחות או יותר יודעת לאיזה חנויות לכוון. הכל קצת חוזר על עצמו, וזה בלי קשר לטווח המידות ביניים. זה לא אומר שאין בגדים, זה לא אומר שלא מוצאים דילים. אבל תמיד התחושה היא שיש קצת פחות היצע למידות הבינים (שלא לומר מידות גדולות). 

אני תמיד שמחה ללכת להשקות של מותגי אופנה. אני אוהבת את האינטרקציה של בלוגריות, אוהבת לראות את המותג מקרוב, ולדעת שאני יכולה לכרכר על הבגדים כשהסביבה שלי מבינה שאני מסתכלת על כמה שיותר כדי שאוכל לכתוב ולחוות, ושזה בסדר. שאני לא הולכת לקנות כל בגד שאני רואה. 

So simple, קם ממש לאחרונה, ולמותג הצעיר יש בסה"כ קטלוג אחד. אם להיות כנה, המותג נראה מאוד מבטיח. ואלה הסיבות התכלסיות ללמה אני חושבת ככה:

• היצע מטורף של בגדים. לפחות 2-3 סגנונות, ובכל סגנון, שלל בגדים וגזרות. ועדיין- הכל מגובש, ולא נראה כמו בליל סמרטוטים - מלכודת שמאוד קל ליפול לתוכה. ברור שמאחורי הבגדים והעיצוב הושקה מחשבה והורכבו קוליקציות מגובשות. אבל אני בהחלט נהנת מהעבודה שהחנות הזו יכולה לפנות ליותר מסגנון אחד של אישה. 
• גם צעירות וגם מבוגרות יותר יכולות למצוא את עצמן בחנות. אולי לא הזקנה בבית האבות שאוהבות חליפות שאנל, אבל בהחלט פלח אוכלוסיה לא קטן. אם ובת בהחלט יכולות להיכנס ולקנות שמלות לחתונה קרובה, ועדיין לשמור על הייחוד של כל אחת מהן. 
• שורטסים במידה גדולה! יש לא מעט חנויות שאומנם מציעות לנו, הביניימיות, בגדים, אבל איכשהו, שורטס, נגמרים איפשהו במידה 42, לכל היותר 44. קצרה. השורטס בחנות הזו מגיעים עד מידה 48, והם לא קצרצרים. 
• ההכרה שנשים מעל מידה 40, מגוונות מאוד. אולי אפילו יותר מנשים פחות עגולות ופחות שמנות. ההוכחה לכך טמונה בתמונות "התאומות שלי". :-) ענת אלדר וקשת זאבי התנדבו לניסוי (בלי לדעת כנראה...;-)). יש דברים שאני נראית בהם סוף הדרך. ויש דברים - שלא. :-P ועדיין - יש מספיק מבחר לכל גזרה. כל אחת תמצא שם משהו.

• המחירים! בואו נדבר דוגרי - הסיבה שאנחנו קונות בחול זה כי אנחנו רוצות לקבל כמה שיותר בכמה שפחות. ובארץ... זה לא תמיד אפשרות. אז כאן המחירים נעו לעד 300 ש"ח לשמלה, המכנסיים והחולצה שבתמונה - ביחד, עלו 270 שקל. (וזה בלי המבצעים, ויש מבצעים!)
• הטיעון הכי חזק שאני הולכת לכתוב פה, הוא משהו שאני תמיד בוחנת. הזרועות! זה נראה לכם אולי שולי, אבל כשאת גדולה, הפלא ופלא, לא רק החזה וההיקף גודלים, גם הזרועות. ואני, שמנה ממוצעת בזרועות. כלומר, הן לא רזות באופן חריג, אבל הן גם רחוקות מלהיות חריגות לקצה השניה. ועדיין. איכשהו יש משהו בתפירה, בנקודת התפר שם בבית השחי... שחונקת את הזרועות שלך. הפחד הזה שעוד רגע תנופפי למישהו ואת תשמעי את הצליל של "הקחחחח...." של הבד הנקרע איפשהו שם בזרוע. ואם זה סינטטי וחזק, אז פשוט תמותי מחום ואי נוחות והגבלת תנועה באופן מאסיבי. אבל פה, כל מה שלבשתי עם שרוול - לא סבל מזה בכלל. אלו שנכחו אולי זכו לראות אותי מתנהגת כמו טחנת הרוח. נו טוב, זו בדיוק הסיבה. :)
• עוד טיעון שאני אוהבת להדגיש זה שמדובר בעבודה עברית. על פי דברי החברה, הבגדים נתפרים במתפרות בישראל. לא בסין. (בינננו, זה גם מצמצם את האפשרות שתמצאו את אותו בגד באלי אקרספרס אחר כך...;-))

מעבר לנקודות האלה יש שני דברים נוספים: 

הראשונה היא הקשב והנעימות של בעל החברה. הדבר לא נעלם ממני לעולם וכשאני מרגישה שבעל חברה מקשיב ללקוחות ו/או לבלוגריות בתחום - אני הרבה יותר מעריכה אותו כבעל חברה - אבל גם חושבת שמדובר באדם אינטלגנטי במיוחד.  תבונה ששמתי לב אליה שכשמדובר באנשים נחמדים, הרבה פעמים הם אינטלגנטים. גם אם זה נובע מסיבה כלכלית נטו (ולא הרגשתי שזה המקרה פה), אדם חכם ישכיל להיות נחמד ולהקשיב. אם הוא לא ימכור לי מה שאני רוצה, אני לא אקנה והוא לא יעשה כסף. נכון?

נקודה נוספת היא העובדה ששתי הדוגמניות בקטלוג רזות להחריד. לפי בעל החברה יש מחסור בדוגמניות מלאות בארץ. אני מאמינה לו אבל גם אמרנו לו שנוכל להמליץ לפחות על שתי בנות. (ואם טל פיניקס קוראת את זה - אז אם האוזניים שלך בערו שבוע שעבר בשעות הערב - זו הסיבה, הומלצת בשמחה לא רק על ידי...;-))

מה לעשות, אני לא דורשת שקטלוג יכיל בתוכו אישה שמנמנה, אבל אני כן חושבת שמן הראוי להביא דוגמנית במידה של המותג. כשמרינה מקסמליאן מדגמנת במידה 36 בגדים למותג שהמידה הכי קטנה שלו היא 38 (וגם ככה זה לא קהל היעד המרכזי) זה לא מוכר לי כלום. מעין קרת אולי נהדרת (ואני מתה על השיער שלה) ותבורך על הפעילות שלה, אבל אני לא רואה אותה בתור מישהי שתמכור לי, אישה במידה 44-46 בגדים. היא עדיין מתקשרת אצלי בראש לאנורקסיה. ולדוגמניות רזות מדי. 

בסופו של דבר, אני אוהבת קניות ברשת, אבל בתור אשת מקצוע שלוקחת לקוחות לסיורים, ברור לי שהרבה נשים עדיין מעדיפות לקנות פיזית. אצל חלקן הדבר נובע מרתיעה גמורה בכל הנוגע לקנייה רשתית ואצל חלק אחר, זה חלק מהחווויה של אופנה, מרקמים, ריחות ובילוי. 

איכשהו פספסתי את זה, אבל המותג הקים לו כבר 15 סניפים, כשבקרוב מאוד סניפים בבאר שבע ובאשדוד. סניף נוסף שקרוב אלי הוא רחובות. נקודה אהובה עלי במיוחד לאור העובדה שכבר יצא לי להסתובב שם עם 2 לקוחות. 

יכולה להבטיח לכן שאני אחזור לשם ואני כבר מתכננת שם קנייה על עוד 2 שמלות.... :-P 

שימו לב שמציעים לכן קופון שווה במיוחד בהרשמה בלינק הזה (שנבדק על ידי והוא אכן אוטנתי...;-))

bit.ly/1jqfraT(ההטבה מאפשרת לכן תשלום של 200 שקל על קנייה בשווי 300 שקל. שווה!). 

לגבי מה שאני בחרתי? :-) הכל בפוסט הבא שאחרי זה... 

בלוגריות ישראליות - אופנה מלאה ומידות גדולות

הדיבורים על אופנה מלאה כמשהו שלוקח לקח יותר ויותר משמעותי ברחבי הרשת, הוא לא דבר חדש. נכון, הוא לא קיים פה מאז תחילת הבלוגספירה הפעילה שאנחנו מכירות כיום, אבל אין ספק שהבלוגריות המלאות והשמנות לא איחרו להפציע ברחבי הרשת. למעשה, יש משהו באמירה של בלוגריות מלאה שהתחיל להעלות את עניין האופנה המלאה על סדר היום האופנתי באופן כללי. שחר,
כלומר, קיומם של בלוגים שמדברים על אופנה מלאה ושמנה - גרם לזה שראינו דיבור משמעותי ( גם אם בשוליים) על נשים שלובשות יותר ממידה 40.
השמועה טוענת שהמידה הממוצעת לנשים מתחת לגיל 30, היא מידה 42, ומעל גיל 30 - 44. רק תסתכלו על הנשים המובחרות במקומות מסויימים ותגלו שיש נשים רבות במידות גדולות מאלו.  ולשמחתי, עולם הבלוגספירה הדביק את הקצב. הייחוד של הבלוגים הוא שהם מתבססים קודם כל על אנשים רגילים. מי שפותח אותם, ברוב המקרים הגדול - הם אנשים כמוך וכמוני (ראה, אני בלוגרית :-) ), והקוראים? הקוראים הם אנשים מן השורה, והם אלו שבוחרים את מי לקרוא. כלומר, מעין שבירה של כל תיאוריות התקשורת שלומדים סטודנטים לתקשורת המונים בשנה הראשונה. לא עוד ספירלת השתיקה, לא עוד מעגל של סדר היום שמוכתב על ידי שלושה גורמי כוח בלבד. אלא, עשייה כחלק מהתקשורת. אני כותבת, עורכת ומפרסמת - את עצמי. אני מקדמת את עצמי במדיה החברתית, בעצמי.  אז אני שולטת בתכנים שאני מפיצה, כבלוגרית.

לפני מעל שלוש שנים, התחלתי לעסוק באופנה בבלוג. לא ראיתי עצמי פאשיוניסטה, אלא רק וואנבי. כתבתי בלוגים לפני זה, ובטח ובטח שעסקתי בכתיבה עצמה. אבל אופנה הייתה מישור קצת שונה. לא חשבתי שאני שונה בנוף. חשבתי שאני אחת מכולן. הבלוגריות שקראתי בהתחלה בהתחלה, היו מאוד מצומצמות מאוד. ספי מ way too yellow, ויקטוריה מהסודות של ויקטוריה (הו אהובתי), ושרונה ראובני. גלישה בפורום אופנת נשים על מנת להשתמש בידע ובעיצות של נשות הפורום גם חשף אותי לבלוג של זוהר. אז לחלוטיין באופן בלעדי בפורטל תפוז. ידעתי שמקומי כשמנה הוא ייחודי בעולם האופנה באופן כללי, אבל לא הבנתי עד כמה זה יוצא דופן כשהדבר נוגע באווירה הישראלית.

אתן מבינות קוראות יקרות (או קוראים), בעוד שהעולם כן מקבל בלוגריות אופנה - הרבה יותר גדולות מהמידות הממוצעות, בארץ, משום מה, הדבר נתקע. בלימה חורקת. אומנם לאחרונה ראיתי ניצנים נוספים, אך זה לא מספיק. לא מספיק.

אני מקווה למפות את עולם הבלוגריות המלאות והשמנות בישראל, שלצערי אינו גדול - ולכן פוסט זה. כולי תקווה שהדבר ייתן לכן כיוון, ואולי גם השראה.

שתי הבנות הראשונות שאציין הוזכרו כבר לעיל.

שרונה ראובני, או "יוצאת מהארון- בלוג לא קונביציאלי" בוודאי מוכרות לשנים רבות. נכון, לא תמצאו פה סטילטו וגוזיות סטרפלס במידה 48, אבל כן תמצאו אישה אמיתית שמספרת על שופינג, על מלבושים ועל בולדוגים פה ושם. אהה, וגם חתולסקי שכזה.

השניה, זוהר אברהמי (למרות החתונה כנראה שלנצח תישאר אברהמי), או Little miss sunshine, היא אחת שיש כאלו שאוהבים, יש כאלו ששונאים, ויש כאלו שאוהבים לשנוא. אינני יודעת לאיזה זרם אתם משתייכים - אבל אי אפשר להתעלם מהנוכחות הבלוגספרית שלה, מהרעש שהיא עושה, ומהקריאה שלה ככל שהדבר נוגע לנשים מלאות.

הבאה בתור, היא ענת אלדר. הבלוג שלה The banker, יחסית חדש. ואם פיספסתם אותו - אנא, הגיע הזמן לבדוק אותו. מדובר באישה קריירסטית אמיתית, אימא ואשת איש. אבל אישה. אהה, והיא גם במקרה במידה 44. לא משהו שגורם לה לעצור או להימנע מלהתלבש יפה, נשי ומגובש. מתוקתקת. כן. מתוקתקת. באופן אישי, יש לי אהבה אמיתית לענת משום הקרבה באמצעות פורום אופנת נשים בתפוז, אבל באמת שהדבר מוצדק. היא אחת מהנשים הכי נעימות ואמיתיות שפגשתי בחיי.

את שרון בן שבת, תמצאו דווקא בישראבלוג. קימורים פוטוגניים הוא בלוג שעלה לכותרות בעקבות הקריאה של שרון לחנויות ועל הבעיה במציאת בגדים במידות מלאות. שוב, ייצוג די הולם למידות ה-40 פלוס. עם גזרה די לוהטת לטעמי. חשוב לציין שיש טעם נוסף לבלוג של שרון והוא העובדה ששרון היא גם צלמת במקצועה.

מיכל שטרן, מהבלוג "מוציאים את השלדים מן הארון", היא בלוגרית מלאה מהספקטרום הנמוך יותר. מידה 42 אם זכרוני אינו מטעה אותי. ולמרות שהאג'דנה של הקשיים פחות מתעוררת בכתיבה שלה, אין ספק שהיא מעניקה לנשים קצת יותר מלאות, השראה אופנתית. היא גם תופרת ועושה DIY - כלומר, בניגוד אלי, מציעה גם טאצ'ים אישיים בלבוש שלה. :-)

כמובן, שאני אציין את עצמי. מירי קלסון - חתולת האופנה.  שמנה במידה 44-46, כי גם במידה 44 אפשר לאהוב אופנה. חובבת חתולים, איפור ונעלי עקב (לא בהכרח בסדר הזה), ושמחה להיות עצמה.

מעבר לששת הבלוגים האלו, יש ניצנים נוספים של בלוגריות מלאות ושמנות נוספות. ניצנים שאני שמחה לראות והייתי שמחה לראות עוד.

ראשית, אני מפנה אתכם לבלוג של שחר גפני. "יומנה של מאפרת". כחברה קרובה, אני נהנת לעשות שופינג בשבילה. אני נהנת לדחוף אותה לכיוונים חדשים, ולהציע הצעות קצת שונות מהסטנדרט האוהלי שרוב חברות האופנה המלאה היו רוצות שנלבש כנראה. כמובן שהשינויים נעשים לגמרי בכוחות עצמה. היא נכונה ונבונה, והכל קורה רק כי היא נכונה לקבל את העיצות ולנסות דברים חדשים. אני לא מאמינה שהבלוג שלה יעשה המרה גמורה לעולם האופנה, אך בתור מתלבשת במידה גדולה - זה יהיה נחמד לראות פוסט שבועי/דו-שבועי/חודשי על מלבושים, עיצות וחוויות.

שנית, אני מפנה אתכן לבלוג של טל חמלינצקי Phoenix Black. שוב, שותפה לאהבתי לאיפור, ומוכשרת בטירוף. סיפרתי לה שהייתי שמחה לראות יותר דברים שקשורים לאופנה אצלה, והיא סיפרה לי שהיא הייתה שמחה לעשות יותר. אז הנה. תעשי  יותר! :-)  אין לי ספק שעם דחיפה קטנה היא גם תתחיל לפרסם ולהעלות יותר.



שלוש נוספות, שנמצאות כנראה בקטגוריה של התעשייה עצמה הן ריי שגב (דוגמנית למידות "גדולות"), גאלה גטייל ויעל רגב מקלבה אין גלאם טאון.



כמו שאתן חוזות, הרשימה קצרה מאוד. קצרה מדי. ואני תוהה איך זה שישראל מתחזקת מעצמות אופנתיות לא קטנות, עם מותגים רבים למדי, ועדיין - מספר הבלוגריות אופנה הישראליות מתרבות ואילו בלוגריות האופנה המלאות נשארות מועטות במספר.
אם החששות לגבי איכות וכיוצא בכך מדאיגות אתכן, אני מזכירה לכן. בלוגים הם אישיים שלכם. הם לא חייבים להיות מושלמים, וניסיוני מלמד שאם מתחילים לייצר תוכן, הוא גם משתפר עם הזמן. בעוד שאם לא מעלים בתואנה שהאיכות לא משהו ולא תעלו עד שהאיכות תהיה גבוהה - בעצם, לא תעלו אף פעם תוכן.

אם פיספסתי בנות במידה 42 ומעלה, או בנים לצורך העניין, אתן יותר ממוזמנות להשאיר קישור לבלוג רלוונטי כתגובה כאן. אשמח לראות עוד בלוגים ישראלים מלאים.