Google+ Followers

יום שני, 8 באפריל 2013

להיות ולא להיות - יום השואה 2013

12 שנה כבר עברו מאז שנסעתי לפולין וזה עדיין מרגישה לי טרי. כמו אתמול. זו הנסיעה הכי מכוננת שהייתה לי בחיים, והיא ממשיכה לתת את אותותיה גם היום. אין בי חרטה לרגע על המסע הקשה והמעשיר הזה, ואני חווה תודה אינוספית למי שסיפק לי את היכולת לסוע (אבאמא), את בית הספר שפתח שעריו בפעם הראשונה למסע הזה בשנתון שלי (למרות שאני מחזור 40 כבר, היינו המחזור הראשון שהיה בכלל אפשרות), את הסוכנות היהודית שבנתה תוכנית ולצוות ההוראה, המדריך והמורה - שליוו אותנו.

יום השואה 2013, ואני בעיקר חושבת על שני דברים.

אני חושבת על זה, שהשנה, כמו השנה הקודמת אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת לשבת ולצפות בטלוויזיה או לשמוע סיפורי זוועה נוספים. אין בי מקום להכיל את זה ואני חשה רגשית שאינני בנויה לזה כעת. הייתי מאלו שבולעת בשקיקה את שידורי יום הזיכרון לשואה ולגבורה (גם בימים שעוד נודע כיום השואה בלבד) - מחכה לביוגרפיות, לסרטים ההוליוודים, לדוקומנטרי, לסרטים שנעשו עם הנכד והסבא שנסעו ביחד לוורשה כדי לראות בעיניים שלהם. לכל זה. הייתי מתוסכלת כילדה מיום הזיכרון לחללי זיכרון. הוא היה "משעמם" מדי. אבל יום השואה... עם סיפוריו ואינסוף חומר שאפשר לראות וכל פעם לגלות עוד משהו חדש. היה מרתק. משהו בלתי נתפס בחוסר האנושיות - היה מרתק.
ואני לא טיפוס שיכול לסבול את השקט הסטטי סביבי. אני חייבת רדיו או גירוי מוסיקלי. אני מכורה של רשת ב', והוא דלוק אצלי כל היום כמעט. אבל מאתמול בצהריים, אני לא יכולה להקשיב יותר לרדיו. והיום, אני מעדיפה את השקט של הציפורים והעורבים, קול הפעמון של שני החתולים שלי מתרוצצים מתחת לחלון, ובלבד שלא אחלל את היום בקולות מוסיקה. אני אמנם לא חווה את יום השואה כפעם, אבל הוא עדיין מיוחד וייחודי לי.

מעבר לכך, אולי דווקא השנה, שעומדת לתום שנת האבל לסבתא שלי, אני מרגישה צורך לבטא בשפתיי, את העובדה שיש לי משפחת שואה. לכאורה, אני לא כזו. אני אמריקאית, אני קנדית, סבא שלי מבריטניה והועבר בזמן מלחמת העולם השניה ביחד עם אחותו היחידה - מאנגליה לקנדה כחלק מפרוייקט הגנה על הילדים במלחה"ע. ואת זה אני חווה. איכשהו. אני מכירה בסיפור הזה שכמו תמיד - אנחנו מגלים רק מתישהו אחרי גיל 25.
אבל סבתא שלי, סבתא שלי היא שיינזינגר. ושיינזינגר, נכחדו אף נכחדו אף הם בשואה. כי הם מפולניה. כן. נו. הנה. אמרתי את מה שאני נמנעת מלומר. כי אני יותר מזדהה עם חלקיק הליטאיות שבי, או רבע האיריות שאני.  וכשנסעתי לפולין, ידעתי במעומעם שיש משהו. ידעתי את שם המשפחה, אבל לא יותר מדי. כי תמיד פחדתי להודות בזה. תמיד פחדתי להודות שאני חלק מזה. בצורה מרוחקת ובלתי נת פסת, אבל גם אני חלק מזה.

אני מצטערת סבתא. כי אני עדיין לא מסוגלת לשמוע מאבא על הסיפור שלך ועל המשפחהץ אני מצטערת סבתא, שקל לי יותר להגיד שאת קנדית מאשר פולניה. אני מצטערת סבתא.

אולי יום אחד זה יקרה. אני מקווה. אני רוצה לכבד, אני רוצה לשמוע, אני רוצה לדעת. עלייך. באמת.
מדייאנק, הר האפר, אוק' 2001

פלאשוב, אוק' 2001

קרקאוב, מרכז העיר, , אוק' 2001

אושוויץ', משלחת פולין, בית ספר רוגוזין, , אוק' 2001

אושוויץ, , אוק' 2001

בית המדרש של הרבי מגור, טיש, , אוק' 2001
ואחד המקומות הכי מדהימים שהייתי בהם בחיי מבחינת השמחה.

סיור בעיר וורשה, ישובים למרגלות מה שנותר מחומות הגטו היהודי, , אוק' 2001
(אני בכובע הלבן).

וורשה, האנדרטה במרכז העיר, , אוק' 2001


באבי-ייאר, גיא הריגה, אוקרייאנה, , אוק' 2001
באבי-ייאר, גיא הריגה, אוקרייאנה, , אוק' 2001




משלחת לפולין, וורשה, בית ספר רוגוזין אשקלון, אוק' 2001

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים