Google+ Followers

יום שבת, 13 באפריל 2013

להיות ישראלי - אמבווילנטיות על חיים במדינת ישראל ערב יום העצמאות 2013

דווקא בתקופה האחרונה הרבה תחושות חזקות מתעוררות בי. ואז אני קולטת שתכף יום העצמאות ויום הזיכרון ומה זה אומר עליי בעצם. כי אם אתן במקרה זוכרות את הסרטון שהעלתי בזמנו בקשר לביטוח לאומי, ואתן עוקבות אחרי בפייסבוק, ייתכן שכבר עליתן על זה: אני לא מרגישה שייכת למדינה הזו.

ולפני שאתם קופצים עליי במהלומות ציניות וצפופות מילים, קחו בחשבון, שאתם לא מכירים אותי. וזה אומר, שאתם לא יודעים כמה אני ציונית במהותי, וכמה אני מחליטה כל יום מחדש להמשיך לגור במדינה הזו מגיל 10 באופן מודע.
כי לרוב האנשים אין אזרחות כפולה, וזכאות לאזרחות בריטית, אירופאית וקנדית בנוסף לכול. הרבה אנשים מפנטזים על זה, וכשפוגשים אותי, שואלים אותי בלי להתבלבל: "אז למה את עדיין פה?"

וככה זה מגיל 10. כי בגיל 10 זו המחשבה על ארץ החלומות הבלתי נגמרים, ובגיל 22 זו כבר המציאות וההכרה שהמצב במדינה הזו נורא ואיום. אבל אנחנו מדחיקים למטה עוד ועוד את העובדה שנורא פה כי "זה מה יש". ואנחנו לא באמת צריכים להתעמת עם המציאות האמיתית במלואה. ואז... בודדים מאיתנו כן נאלצים. ומבינים שגם אז, אין מה לעשות ושוב - "זה מה שיש". אבל כשאני הגעתי לנקודה הזו, ידעתי ש- וואלה,  אני לא באמת מוכרחה להישאר פה. אז למה. למה אני עדיין פה.

והמחשבה הזו לא מרפה ממני כבר שלושה חודשים. למה אני ממשיכה להראות סימני נאמנות לבעל המכה הזה. למה אני נשארת, אישה מוכה, חבולה ונחבלת שוב ושוב - ולא בורחת למקום אחר. המציאות במקלטים לנשים מוכות לא משהו, אבל זה כנראה טוב יותר מלהישאר עם בעל מכה. לא?

ואני יודעת ומכירה שהקיום של מדינת ישראל חשוב. ובלעדיו אין קיום לשאר היהודים בעולם. אבל רובנו סובלים פה. ורוב האנשים סובלים בשקט. אבל אני לא מכירה צורת חיים כזו, אני רוצה לשנות את החיים שלי. לכן התחלתי להרהר במחשבה על עזיבה.
אבל שינוי... שינוי יכול להגיע בהרבה צורות בסופו של דבר. אני לא רוצה את המציאות הזו. ואני לא מאמינה במיתוסים ואתוסים שממשיכים להיווצר תכופות עתה עם כל מות של כל חייל שמהווה נדבך נוסף לפרה הקדושה. ושוב, קשה לי לכתוב את זה. אני מרגישה בוגדת. אבל... אני גם נבגדת. על ידי המדינה הזו, שהייתי מוכנה להקריב את הילדים שאין לי. שהייתי מוכנה להקריב את רווחתי רק בשביל "הפריבילגיה" של לחיות במדינת היהודים. המדינה הזו - שמעולם לא הייתה לי ארץ אחרת. שכל מילה בעברית בחו"ל תמיד מעוררת בי גאווה, וכל שיר מיתוסי בעברית גורם לי לבכות, כי הוא מתחבר למשהו עמוק ופנימי שאני לא יודעת אם זה רק הוויה סוציולוגית או באמת משהו עמוק יותר מזה.

ואם שינוי יכול לבוא בצורות שונות... אולי אני צריכה לעשות שינוי שישנה את המצב גם לאחרים ולא רק לי?
וזו הנקודה ההססנית משהו שאני נמצאת פה כעת. אסירת תודה על כך שאני לא צריכה להחליט שום החלטות קיומיות לגבי התנהלות חיי כרגע, ומודה לאל שיש לי לפחות שנה וחצי של "שקט".
ואני יודעת.

אני יודעת שקל יותר לברוח. ואני יודעת שזה ממש פשוט. ואני תוהה כל הזמן ואמשיך לתהות, כל אימת שידה של המדינה תמשיך להלום בי, סוטרת בי. ואני יודעת שלא תהיה לי ברירה. אני שוב אחזור אליה, עוד ועוד. אולי הפעם זה יהיה שונה....
אבל דברים לא משתנים סתם. הם משתנים כי מישהו משנה אותם. וחובה על כל אחד מאיתנו שמתמוגג למראה הדגל המתנוסס, כל אחד מאיתנו שאיבד קרוב או חבר במלחמה הקיומית - להבין, שלהיות ישראלי זה קודם כל להילחם. ולהיות ישראלי, זה להמשיך להילחם. ולהיות ישראלי זה לא רק מלחמה ברובה ואם-16. זו מלחמה במצב שנוצר פה. זו מלחמה במה שהורגלנו לחשוב. זו מלחמה אקטיבית, פעילה וישירה. ובלי שום מחאה חברתית - כי זה משהו הרבה יותר קיומי מזה.

נכון להיום, לצד מחשבה על עזיבה של המדינה הזו, אני חושבת על שני אפיקי קריירה. אני חושבת על משפטים ובדגש על שפיטה. אני רוצה לשלוח עברייני אלימות לכלא. אני רוצה לטפל בנוער שיגדל עם קצת יותר ערכים, ואני רוצה לשדר לחברה, שיש מי שמעניש על אלימות. אני רוצה שנשים שנאנסו, שחטפו מכות - יקבלו צדק אמיתי. ולא כאילו. אני רוצה שילדים לא ילכו ברחוב ושיחשבו שהכאת זקן ניצול שואה - היא הדרך לבלות את הערב.
זה משהו שמי שדיבר איתי קרוב, יודע. אני רוצה להכנס בעברייני אלימות ולכן אני מכוונת לשפיטה של ביהמ"ש מחוזי.

אבל, אני חושבת גם, אבוי, על פוליטיקה. חשבתי על זה בעבר וזה מעולם לא חצה את קו שפתיי. כי הבושה, הבושה... כי פוליטיקה זו מילה גסה. רעה. מלוכלכת. אני לא רוצה להתלכלך. ובא לי להגיד שזה גם קשה, כי זה נכון, עבודה אמיתית תמיד קשה. אבל דווקא עכשיו, שאני רוצה להעניק ימי חסד אחרונים למי שעוד איתנו, שאני רוצה להבטיח הזדמנויות שוות גם לנכדים של מסעודה משדרות, וגם לילדים של ריקי כהן מרעננה או הרצליה, כשאני רוצה לדעת שנכות זו לא מילה גסה. שהמדינה משקמת ולא רק משכחת - דווקא אז, הרעיון על עבודה קשה, מעורר בי המון. אני רוצה לעשות. אני רוצה לשנות.
וזה נשמע כל כך קלישאתי! הנה, הנה קמפיין הבחירות הראשוני שלי. כאן נטמעים גרעיני מסע הבחירות הראשוניים שלי. לכאורה. אבל זה לא ככה. למרות השאיפה לפירסום רב-תחומי, בסיפור הזה, אני מוכנה להיות קטנה ונעלמת אל הקלעים. אני מוכנה להיות קטנטונת ובלבד שאדע - שאני משנה.

להיות ישראלי - זה לרצות שינוי.
להיות ישראלי ממומש - זה לפעול למען שינוי. 

3 תגובות:

  1. להיות ישראלי זה מלחמה במהות שלנו,להיות ישראלי זה מלחמה יום יומית לחיות עם יוקר המחייה פה, ומכל צד שנסתכל עד כמה קשה לחיות במדינה הזאת שלנו, להיות ישראלי זה מה שיש לנו. לא מזמן ראיתי סרט על האנטישמיות הגדלה בעולם, וזה פשוט זיעזע אותי, זה המחיש לי שלא משנה מה יקרה פה וכמה קשה פה, בכל זאת אין לנו ארץ אחרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. זאת הבעיה המרכזית שלנו. אנחנו פה כי זה מה שיש, במקום להבין שאנחנו יכולים לשנות את המדינה. תקציב הביטחון חשוב ואין ספק שהוא ימשיך להיות אחד הסעיפים הגדולים אם לא הגדול ביותר כל תקציב - אבל אפשר לייעל את הצבא, אפשר לחתוך שם הרבה מהביזבוז, אפשר לעשות רפורמה במערך צבא הקבע (לא של הקרביים - אלא ה-70 האחוז האחרים, המקצועיים). אפשר להפסיק למממן בחורי ישיבות "כדי שילמדו". אפשר לעשות רפורמה ארוכת טווח שתאפשר לצעירים לשכור לפחות לטווח ארוך, אם לא לקנות דירה.

      מחק
  2. מבינה אותך ומסכימה איתך. אךאם אני יביע את דעותיי ני אאלץ להכנס לפוליטיקה.ואני לא רוצה. אך אני מצדיקה אותך ..

    השבמחק

פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים