The one that made me decide i'm pretty

10 things I wanted to let diabetic doctors know - diabetes awareness month

1. Diabetes sucks

. Any attempt to say otherwise is futile.

2. We need to build a strong trusting relationship with our care providers. It helps to make sure thing don't start slipping.
As of today - 13 years into the D, I have no trust in doctors. NONE.

3. Don't waste our time. I stop bringing my pump in when I went in - because it took the nurse 45 minutes to figure out the how to get the info off the device.

4. Kids are actually pretty good with the crappy illness. It's teenagers that tend to fuck up their sugar and rebel. And, it's young adults that tend to have a lot of issues and depression with this. Realizing that your life is not like anybody ells, the jobs lost or just the job efficiency, the girl/boy friends that we don't have or loose and - the money spent on diabetic supplies and time wasted on stuff like 45 minutes in clinic because is trying to figure out the pump for the god knows how many times.

At a some point in life we just want to not have diabetes. For some of us it literally means that we tend to act like we don't have it. We can do just what we need to stay just alive, we test our sugar very little - miss most of our short-term shots, and miss replacing a pump cartridges as immediately as we should....
Want to help? Great. Figure out how to help us TAKE A BREAK. Realize that this is not the time for an AIC of 6 or even 7, but help us avoid the next dka, or and A1C of 12. The all or nothing attitude - that diabetes does require tiers us out. So from 8 test we go down to.... 1. You can offer to check at least 3-4.  Or instead of avoiding some foods - deciding when to eat them and how much. There are ways. Realize that just telling us to be good all diabetics and do the work - is not going to work.

5. For most of us - food is an issue. Even with out dealing with a diagnosed of an eating disorder. Of course - the famous diabulimia is always there - but must of don't do it for very long if at all.
Be real. We tend to be very smart. Leave an opening for us. But ask. And I mean really ask. Because we find it hard to ask for help. But if we get offered - and some point we will break down.

6. If you are into research. Please. Make sure that you patients know this. I hate getting looked over with all my problems - just to figure out if I fit another research.

7. Cut the bullshit. Be honest. You're life work might be the treatment of diabetes. But for us - our more then full time job IS diabetes. Rather we wanted to or not. It's more then our job's life. It is our life.

8. Don't attack us. Even if we are absolutely acting like a total idiot. Like I said - we spend a lot of time with this D. More then you do. If you attack us - we just won't come back. We don't like to to be yelled at (or at least most of us). That kind of defeats the propose on yelling at us to get a grip. Right?

9. More then we need ANOTHER nutritionist we need some physiologist advice and care. In 13 years - I wad NEVER offered by any diabetic care giver some physiological care. And havening some kind of eating disorder - before I was diagnosis with D kinda of makes my wonder what shit my doctors were on - and did it damage their logic.

10. I know. Diabetes tends to be a pretty straight forward illness. Take "20 units of insulin for this amount of carb/sugar" and call me in the morning. And yet - we know that in Medicine there's still more we don't know then do know. And people like me drive doctors nuts. I can be  perfectly fine and wake in the morning with 600, dry as bone and ketones for years. For no reason (that we can find).
Don't preach. I understand that your immediate thought is that WE MUST HAVE DONE SOMETHING. But the truth is - most of us really take pleasure in reaching little goals of the day like: don't hypo, don't go over 200, don't eat more then 150 grams of carb toady.... Stuff like that. Fighting a defiant diabetes that does not play by the rules - is hard and very very frustrating. We don't need to be told stuff like "you don't care about yourself" or "you don't take care of yourself". Believe me. It only leads to one thing. NOT COMING back to the doctor until it's the er doc we need. (and just think - if it's the er doc that tells you this after we coming just to make sure we didn't slip into the beginning of a dka....)
some of just don't fit the mold. Deal with it. Don't yell at us. 

October #ootd. check it out ! :d

על חינוך - גם אחרי שעות הצהריים

ציינתי בפוסט הקודם שלי, שבשנה הקודמת התמזל מזלי. נפלתי לתוך 2 עבודות מדהימות.
אחת מהן עסקה בהוראה והדרכה אחה"צ. תוכנית צהרון שכזו.
אלא שהשנה, התוכנית הזו, התפתחה. שנה שעברה היא הייתה תוכנית מצומצמת. פיילוט. והיא הייתה מופלאה. היו 150 ילדים תחת צוות מדריכים ששולבו בו גם מורים מבית הספר עצמו. כולנו השגחנו על כל הילדים. ונוצרת הדדות ערבית בין המורים/מדריכים, שלא רק גרמה לזה שהמדריכים הרגישו נתמכים, ורצו לתת ולעבוד מכל הלב, אלא גם הילדים שהרוויחו מורים שלא התחשבנו ביניהם ובטח על חשבון הילדים.

התוכנית הייתה מדהימה, כללה הפרייה ביום יום, בדגש על תיגבור במתמ' ואנגלית, הוסיפו להם "רוח יהודית" ותרבות, העשרה בבעלי חיים, וזה בנוסף ל3 חוגים בשבוע, עזרה בשיעורי בית, אוכל ובדרך כלל חצי שעה התרוצצות בחצר, כמו שכל ילד צריך מדי פעם.

השכר נחתך השנה באופן משמעותי. הדרישות למדריכים הצטמצמו בצורה מאוד משמעותית. התוצאה הייתה שכל מי שעבדתי איתו שנה שעברה, החליט שלא לו התוכנית השנה. אני ניסתי.
והחוסר כלים, הרטינה, החוסר אירגון ובעיקר החוסר בהירות של חלק מהאנשים בתוכנית גרמה לי להבין משהו.

יש צהרון ויש תוכנית אחה"צ.
כשאני הייתי בת 10, הייתי בצהרון. בצד השני של העיר. כי כשאת גדלה באשקלון, אימא עובדת, לא היה בדיוק מחזה נפוץ. וגם היום בחלקים מסויימים פה, רוב האימהות עדיין לא עובדות משרות מלאות עד 5 בצהריים.
ובהחלט צריך פיתרון.
אבל פתאום הבנתי השנה, שיש הבדל בין ביייבסטר לבין תוכנית שמעשירה את הילד. לבין תוכנית שמבינה שיש בית ספר בבוקר ושיש לו תפקיד, אבל שתוכנית אחה"צ יכול להיות הרבה יותר מסתם בייביסטר.
הזדמנות לילד לפרוח.
היו לי 4 ילדים מדהימים ספיצפיים שלעד ילוו אותי מתוך התוכנית. כי למרות שהשתדלתי בחיים לא לתת להם free pass, לימדתי אותם דברים קטנים. טריקים במתמ' שהם לא חלק מהתוכנית, אבל הילדים האלה שסבלו מקשיים מסויימים בבית ספר (ותמיד יש ילדים כאלה), פתאום גילו שהם טובים במשהו. וזה משהו שקשור ללימודים ומתמ'.

בעיני ההצלחה הכי גדולה הייתה שבאיזור באשקלון שרוב ההורים לא באמת צריכים בייביסטר, אנשים נרשמו, כי הם רצו וקיבלו. ולא רק מישהו שיוודא שהילד לא שורף את הכיריים כשהוא מכין חביתה לא. צהריים.

תמיד דיברנו איתם בגובה העיניים. זו הגישה שלי תמיד עם ילדים. הם חכמים מדי בשביל שנתחכם איתם. כשגילנו שהם עשו דברים מסויימים - דיברנו איתם והסברתי להם למה לא. לא נזפתי. רציתי שהם יבינו. לפעמים זה עבד. לפעמים קצת פחות. רק על דבר אחד לא התפשרתי וכמוני אף אחד במערכת - על אלימות לא הבלגנו. לא קיבלנו ולא היינו מוכנים.

השנה הקודמת הייתה מדהימה. זכיתי לקבל את אחת הדוג' הכי טובות שהיו לי בחיים לאחראית. ובחיי, כשאגיע לנקודה הזו בחיי, היא תהיה המודל שלי.
הכרתי אנשים מדהימים שלא אשכח כל כך מהר.

ולמדתי כמה לקחים מאוד מאוד חזקים, דווקא מכמה ילדים.
על ילדה עם קשיי הסתגלות מאובחנים, שעמדה מול כיתה של כמעט 30 ילדים, ואמרה להם שהיא צריכה עזרה. בגילוי לב, בלי בכי, בלי התבכיינות, עם הכנה מראש עם אחת מהמורות.  אבל האומץ והישירות שלה הרגו אותי בפנים. ואני שעמדתי ליד המורה והילדה, רציתי לבכות מהתרגשות.

למדתי שלפעמים ילדים בוחנים אותך ואת צריכה להיזהר לא לצעוק עליהם. כי חלקם רגישים יותר ממה שנדמה. ילד מקסים שקיבל מקום מאוד חם בלב שלי. יותר ממה שהוא אי פעם יידע.

למדתי שיש למדריכים בלתי פורמליים לעבוד מחוץ למערכת ולתת לילדים את מה שהם צריכים.

חבל לי, כי באמת הרגשתי שזה יותר מעבודה. וכמו כל עבודה שיש לי בחיים, אני לא יכולה לעבוד במקום רק כדי להחתים כרטיס ולקבל תלוש.

אז בכיתי וקיטרתי קצת לאנשים סביבי משך התקופה של הקבלה של העזיבה, ועכשיו אני עושה את זה בפעם האחרונה. הייתה לי שנה מדהימה, ואני שמחה עליה. ואני מאוד מקווה שאנשים יבינו את ההבדל בין בייביסטר לבין תוכנית אחה"צ שהיא באמת מעשירה.

חבל לי, שלא מבינים שכוח אדם איכותי עולה כסף. ולפעמים. יותר מהכל. הוא זקוק לתמיכה והכוונה. של מערכת שיודעת מה הכוונות שלה. ובלי זה, גם העובד בעל הכי הרבה מוטיבציה ורצון - לא יוכל לעבוד. 

The one with the last pair of shorts for summer (2015)

לכולנו יש פחדים. לחלקנו הם ברורים, אבל לרובנו, רוב הפחדים הם לא גלויים. הם דברים שקבורים עמוק בתוכנו אבל משפיעים חזק חזק על כל מה שאנחנו עושים ביום יום. 

באיזשהו שלב היה ברור לי, שאני פוחדת מהצלחה. זה נשמע הזוי, כי עד אותו גילוי - הייתי בטוחה שהפחד שלי הוא דווקא מכישלון. אבל כישלון קיבלתי. בירכתי אפילו. זו הצלחה שתמיד התקשתי איתה. 

להודות שיש לך יכולות ולמנף אותן... וזו התחושה שליוותה אותי לאורך רוב גיל הנעורים ולתוך כמה שנים מוקדמות של שנות ה-20. 

מה שמעניין הוא שכן עברתי הליך, והיום אני מספיק חכמה כדי להכיר ביכולות שלי. מספיק כנה ומספיק אוהבת את עצמי. (בדגש על האחרון במיוחד). ועדיין, בתוך תוכי קיים הפחד הזה, העמוק, השורשי הזה. ושני הדברים מתקיימים זה לצד זה. הזוי.  

מה שהכי מפחיד אותי היום זה לא לעשות כיף. פחדים משתנים, אבל במהות שלהם הם עדיין נשארים זהים. אני עדיין מפחדת מהצלחה, אבל הפעם אני מבינה שהפחד מכישלון הוא הרבה יותר גרוע. ונמאס לי "להנות" ולנכס את הכישלון, הפחד, הכאב, והצער. מגיע לי יותר מזה. והפחד הזה, הארכאי שהוא חלק מהאופי שלי בצורה שאני שונאת להודות. 

אומרים שהבעיה הגדולה של הדור שלי, (שלנו?), הוא האינטרסטיות, האגואיזים והשטחיות. ועדיין. אני חיה בשלום עם האינטרסטיות שלי, כי מי ידאג לי אם לא אני. ושטחית... אני מאוד, לצד עומק. וואלה. כן. אני עמוקה. ולגבי אגואיזים.... אני אוהבת אנשים, בעלי חיים, ורוצה להצליח. זה לא סותר. 

הפחד הכי גדול שלי בגיל 30, הוא לא להספיק כל מה שאני רוצה. אם רק היו לי כמה חיים לחיות... אז אולי הייתי מספיקה הכל. אבל בינתיים אני צריכה לחיות כמה שיותר וכמה שיותר טוב. ואני מגלה שהדרך לעשות את זה היא יותר מהכל, לא לחשוב קדימה יותר מדי, אלא לחיות את העכשיו. 

We all have fears . Some of them seem to be clear , but for most of us, most of our fears are not visible . They are things buried deep within us but powerful and have strong influence on what we do on a daily basis .

At some point it was clear to me, that I am afraid of success. It sounds odd, because until My later discovery - I was sure that My fear is failure . But in reality I was the fear to know who I am - take pride in it - and use what I've got. Admit that you can leverage what you've been lucky enough to get in life ... And that is feeling that I had throughout most of adolescence and into some of the early years of the 20s .

It's interesting because I went through a process, and today I'm smart enough to recognize my abilities . Honest enough and I finally love myself. And yet , deep down, there is this fear , deeply rooted in. And these two things coexist. 

What scares me most today is not to have fun . Fears change but the root for them - is the same. I'm still afraid of success , but this time I understand the fear of failure is much worse . And I'm tired of " "loving" the failure.  Of the fear , pain , and sorrow . I deserve more than that . And this fear , it's archaic form part of my Personality that I hate to admit  that exist.

They say that the biggest problem of my generation ( our ? ) , is our self love. Our ego and superficiality. And yet . I am at peace with my self. Because who would take care of me if I didn't. And superficial ... I'm very much superficial, alongside have having depth . Yep. As for Egoism .... I love people , animals , and want to succeed . This does not contradict .

My biggest fear at the age of 30 , is that I did not get what I wanted - done .Whatever I want . If only I had some life to live ... I might have had enough time for everything . But for now I have to live as much as possible and as good as possible . And I found that the way to do - is not think ahead too much, but to live the present . The now.

The one from the first rain for 2015

I can't help it. although i just love summer fashion - I can't stand the weather that comes with it. I'm not a very good person with heat. 

In Israel - we don't get summer rain. so the fact is that rain is a winter occurrence here. 

we did have one rain around Succot - One of the 4 holidays that mark the beginning of the Jewish year and traditionally there's always some rain on it. I always find of a kind of "miracle". 

The holidays vary in date - but always around September and October. but it's clear that sometime winter starts later. so the miracle rain happens - and then back to full blown hot weather and all - and the winter is really ready to show up.

Dress: So-simple (il) / shoes: Renuar (il) / Necklace: Forever21

באבא ג'ון - סקירת סרט

יש לי חיבה מוגזמת לסרטים ישראלים "אותנטיים" (או: כאלה שלא מנסים להיות הוליווד במילים אחרות), ובאבא ג'ון לגמרי נופל בקטגוריה הזו. 

אני מודה שעדיין קל לי לראות אותו באותו מקום שאני רואה את סוף העולם שמאלה, אבל כשחושבים לעומק על הסיפור, מבינים שהקשר מתמצה בכלל בעובדה שהם פריפריה. לגמרי פריפריה. לא כמו כשאני אומרת ב-2015, אשכנזייה שכמותי שאני פריפיאלית כי גדלתי וחייתי ועדיין חיה - באשקלון. אלא פריפריה אחרת. כזו שמנותקת מן העולם, כזו שמקיימת עולם משלה. אין פה סיפור של מה שהוא לא תל אביב. אלא משהו שהוא בפני עצמו. 

לסרט הלכתי לראות עם אבא שלי, מה שהעניק לנו רגע נוגע ברגע האבא-בן, ובמיוחד בנקודה בה הילד, עקשן, כמו אביו, הולך הבייתה ולא באוטו מאמצע שום מקום כשבאופק אין כלום ומסרב להיכנס לאוטו. (לאבא שלי ובוודאי לאחי זה היה מוכר). 

הסיפור מספר הרבה יותר מסיפור האב ובנו, ומעניק נקודות של מערכות יחסים של גברים. לכאורה, היינו חושבים שלאור חיינו בתוך עולם גברי שמוכתב על ידי גברים - מערכות כאלה היו נידונות הרבה יותר, אבל הן חריגות. הסיפור כן מדבר על אב ובנו, בשתי נקודות, של שני אחים ושל נער מתבגר עם הרבה דימיון אל מול המציאות הקשה. 

זה לא סרט למי שמחפש  שמחה ובהירות בסופו. כי אין סוף ברור. אין תחושה של שלמות. יש פה תחושה של חיים, שממשיכים הרבה אחרי שמפסיקים לצלם. זה סיפור שמרגיש שהוא יכול להתקיים היום, או לפני 20 שנה. וזו דווקא היחידות שלו.