For years now I've suffered from various addictions. One of them is most definitely for food. Going through various phases of eating disorders was a part of it.
My love for other things as also gone through this and it took me years to figure out that what I am - is hungry for life.
The love, the passion, the color and beauty. It all comes down to this.
Realizing that been hungry is just as part of me - was a very hard realization. Society teaches women in the 21st century - not only to take as little space as possible, but also - that are desires are wrong. That any women with a passion for food or sex or life itself - is wrong and sick. But it's only these women who really live.
You don't have to go off the far and or to some extreme. And it's such a shame.
I'm now 30. And Only now do I see how much I've missed out - trying to live life like the books and what still amazes me - is that many more women still do.
We need to write our own book and life by our truth - not others.
במשך כל כך הרבה שנים, סבלתי מכל כך הרבה התמכרויות.
אחת מהם הייתה בהחלט התמכרות לאוכל. ההתמודדות עם הפרעות אכילה מגוונות במשך השנים, הייתה רק סימפטום חלקי של זה.
האהבה שלי לדברים אחרים הייתה גם חלק, ולקח לי שנים להבין שאני פשוט רעבה לחיים.
האהבה, התשוקה, הצבע והיופי. הכל מגיע לזה בסופו של דבר.
ההבנה שאני בסך הכל רעבה, וזה בסך הכל חלק ממני - הייתה מסקנה לא פשוטה להכיל. החברה מלמדת נשים במאה ה-21 - שלא רק שעלינו לתפוס כמה שיותר מקום פיזי, אלא שגם לתחושות ול"רעב" שלנו יש מקום קטן ככל האפשר, בין אם זה לאוכל, או לסקס או פשוט לחיים - מי שמעזה להיות "רעבה" היא פשוט חולה. אבל בפועל? אלו הנשים הרעבות שבאמת חיות. מגשימות ועושות. כי בלי רעב לחיים, לעשייה, להגשמה - אין משהו שידחוף קדימה.
לא צריך לחיות בקיצוניות בשום דבר, וגם לא בדברים הללו.
לקח לי 30 שנה להבין כמה פספסתי כשאני מנסה להפחית את הרעב לחיים. ומה שהכי מדהים אותי, עד היום, היא העובדה שיש כל כך הרבה נשים אחרות שעדיין עושות את זה, שעדיין מנסות לחיות לפי הספר שמישהו אחר הכתיב.
במקום להבין שכל אחת מאיתנו צריכה לחיות את הספר של עצמה, ולחיות לפי האמת שלה, ושלה בלבד.
