יש לי חיבה מוגזמת לסרטים ישראלים "אותנטיים" (או: כאלה שלא מנסים להיות הוליווד במילים אחרות), ובאבא ג'ון לגמרי נופל בקטגוריה הזו.
אני מודה שעדיין קל לי לראות אותו באותו מקום שאני רואה את סוף העולם שמאלה, אבל כשחושבים לעומק על הסיפור, מבינים שהקשר מתמצה בכלל בעובדה שהם פריפריה. לגמרי פריפריה. לא כמו כשאני אומרת ב-2015, אשכנזייה שכמותי שאני פריפיאלית כי גדלתי וחייתי ועדיין חיה - באשקלון. אלא פריפריה אחרת. כזו שמנותקת מן העולם, כזו שמקיימת עולם משלה. אין פה סיפור של מה שהוא לא תל אביב. אלא משהו שהוא בפני עצמו.
לסרט הלכתי לראות עם אבא שלי, מה שהעניק לנו רגע נוגע ברגע האבא-בן, ובמיוחד בנקודה בה הילד, עקשן, כמו אביו, הולך הבייתה ולא באוטו מאמצע שום מקום כשבאופק אין כלום ומסרב להיכנס לאוטו. (לאבא שלי ובוודאי לאחי זה היה מוכר).
הסיפור מספר הרבה יותר מסיפור האב ובנו, ומעניק נקודות של מערכות יחסים של גברים. לכאורה, היינו חושבים שלאור חיינו בתוך עולם גברי שמוכתב על ידי גברים - מערכות כאלה היו נידונות הרבה יותר, אבל הן חריגות. הסיפור כן מדבר על אב ובנו, בשתי נקודות, של שני אחים ושל נער מתבגר עם הרבה דימיון אל מול המציאות הקשה.
זה לא סרט למי שמחפש שמחה ובהירות בסופו. כי אין סוף ברור. אין תחושה של שלמות. יש פה תחושה של חיים, שממשיכים הרבה אחרי שמפסיקים לצלם. זה סיפור שמרגיש שהוא יכול להתקיים היום, או לפני 20 שנה. וזו דווקא היחידות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה