פורים 2013, היה אחד מחגי הפורים הכי עצובים והכי מדכאים שאני יכולה לחשוב עליהם. עדיין התמזל מזלי ל"יפול" ברשתה של חברה שלקחה אותי לסיבוב בקניון הזהב (ועל כך אני אסירת תודה), אבל זה היה בעיקר הזדמנות לברוח מהפורים.
פורים, שהיה חג כל כך חשוב, ויש מצב שביחד עם שבועות (שהוא תאריך היום הולדת העברי שלי) הם החגים הכי חשובים לי. אני אוהבת לאפות. אני אוהבת להיות "בוס", ואני אוהבת לתפעל פרוייקטים. לכן משלוחי המנות בביתי הקט הלכו והשתכללו למצב של פס ייצור עצום, שאני משקיעה בו שבועות מראש, ומתכננת אותו לפחות חודש מראש. משלוחי המנות שלנו נודעו בקרב אימי בתור האימה שקשה לעטוף - ולו רק בגלל שכל המאפים הנהדרים ברחו מהצדדים של הצלחת עוד לפני שהצלופן המופלא הצליח לתפוס אותם.
שנה שעברה נכנעתי לפיברומיאלגיה. נכנעתי לשינויים החברתיים שהתעוררו בחיי ומשלוחי המנות רק האירו אותם בזרקור. החלטתי. אני לא מסוגלת לאפות. אני לאמסוגלת לעשות את זה. ולמי אני אתן? אז לא עשיתי את זה. הכל היה עדיין המום בחיי מהמחלה הזדונית הזו שנוטה להרים את ראשה המכוער לעיתים קרובות מדי.
בשנים שקדמו לזה, לא רק ששדרוג משלוחי המנות שלי עלה רמה, אלא אמרתי לעצמי שאני מתחפשת. כמי שמתחברת למראות שונים, לתרבויות שונות, לכיף, לצבעוני ולפנטזיה שבגדים יכולים לתת לנו - זה בטח גם לא מפתיע אף אחד. התחפושת האחרונה שלי בתור ילדה הייתה בכיתה ו', אולי תינוקת אם אני לא זוכרת. לא באמת תחפושת כמו איבזור יתר מהסופר פארם. ובשנה שלפני זה - הייתי ספרדייה. זו הייתה שנה שאני מתקשה איתה קצת. לא הייתי שמנה מאוד, אבל כשאת ילדה - "קצת" שמנה זה שמנה. נקודה. ואין נקודת אמצע שנקראת "מלאה" כמו שאולי יש כשאת מתבגרת. זה גיל קשה. מאוד. וכשאת הולכת לחפש תחפושת עם אימא, הרבה פעמים זה מסתכם במה יעלה עליך - ומה לא.
בשנים שלאחר מכן, הרבה לא התחפשו, ומי שהתחפשה - הפגינה את יכולות היופי שלה. משהו שאף פעם לא הצטיינתי בו בתיכון. אז וויתרתי. "זה לא בשבילי". ואז זה קרה. זה התחיל מאיבזור של כנפיים וקשת מטופשת ב-39 ש"ח מהפנינג. ואז זה כבר הפך לפרוייקט. הייתי מלאך, הייתי אלה יווני והייתי הודית (ואני מצטערת שאין הרבה תמונות כי איכשהו יצא שלא הצטלמתי אבל שנה הבאה אני מתכוונת להתחפש שוב להודית והפעם ללכת על כל הקופה).
לא עניין אותי שאני לא יוצאת למסיבות, התחפשתי בשבילי, בשביל סבב משלוחי המנות ובשביל קריאת מגילה. הייתי אישה שמתחפשת. אישה במידה 44 (או 46) שמתחפשת. והתגובות היו טובות. אבל זה לא עניין אותי. הייתי בעיקר מרוצה מעצמי. נהנתי מפורים עד הסוף.
פורים לא יחזור להיות מה שהוא היה בשבילי. אין לי יכולת לעמוד שעות על גבי שעות במטבח. והאמת שכבר לפני שנתיים ושלוש ראיתי סימנים לקשיים שמתעוררים בגלי האפייה המטורפים שלי. אבל השנה.... החלטתי שאני לא אופה. כמו שנה שעברה. ולא רציתי לדבר על פורים, ולא דיברתי על משלוחי מנות ובטח שלא על להתחפש.
אבל אתמול בבוקר, גילתי, שאני אופה. איכשהו יצא. הכנתי 3 סוגי מאפים (כפול 2 כל אחד) ונתתי משלוח מנות לא אובסיסיים, קטנים בהרבה יותר מהשנים הקודמות, אבל באהבה אינוספית, תוך שאני נהנת. לא עניין אותי שזה ניתן בשעות הערב, לא עניין אותי שלא כולם קיבלו. עניין אותי שאני נהנתי. זה הדבר היחיד שבאמת חשוב.
אתמול היה לקח לעצמי - לכמה זה סביר להעמיס על הגוף שלי. ואיך לאזן. כי כאב לי הגוף בצורה קצת יותר מהנורמה (כן, פיבי לא וויתרה לי גם הפעם), אבל באיזון של פעילות אחה"צ כנראה שזה הוקל. בערב היה ברור, שפורים עשה לי טוב השנה.
אחה"צ, ליקטתי - את כל מזונות משלוחי המנות שאינם תואמים לצרכים התזונתיים של בני ביתי (קרי, אימא לא אוכלת פחמימות בכלל, ואבא לא אוכל גלוטן ועם סוכרת, ואני עם סוכרת ועלייה קצת גדולה במשקל בתקופה האחרונה), מינוס הדברים הבודדים שבאמת רציתי, ליקטתי 2 חניכי פר"ח שלי ואצתי רצתי להוסיף חטיפי במבמה, עוד קצת שוקולד וסוכריות. לקחתי את שני חניכי הפר"ח שלי לביה"ח ברזילי - למחלקת הילדים ולמחלקה הגריאטרית.
אני לא הייתי המוקד, הילדים היו. וזה באמת מה שחשוב. כי כשילד מוסר לילד אחר חטיף שוקולד, זה נראה סתמי, אבל זה הכי לא. זה מלמד את הילד איך הוא יכול לעשות משהו כל כך קטן אבל כל כך גדול בו זמנית.
הרגשתי אושר עצום וגאווה אדירה, כשראיתי איך הילדים מחקים דברים קטנים שעשיתי. איך הם ניגשו בהיסוס בהתחלה, איך הם נסמכו עליי, אבל גם עקבו אחריי - ואיך הם הוסיפו בשלב מסויים את האיחול שהוספתי לכל אחד שנתקלנו בו - בריאות שלמה. איך הם הקדישו קצת יותר זמן, ואולי- רק אולי, הם גם עלו על תשומת הלב שנתתי לזקנה במסדרון שרק רצתה לדבר, רק רצתה להרגיש אנושית, למרות מחסום השפה.
והסברתי להם, שלפעמים, דווקא במחלה גריאטרית, אדם מבוגר, שאין לו הרבה אנשים או אין לו בכלל, הם משמחים אותו המון, שהם לוקחים את השוקולד המתוק לנכד, ושהוא לא להם - אבל הם רואים בזה הרבה יותר. מישהו - שהוא לא קרוב משפחה שלהם,נותן להם מזמנו.
הם רואים דור של ילדים, שהוא אחרת.
ילד שנותן מעצמו קצת, לאורך השנים, כל פעם קצת, לאוכלוסייה המבוגרת - לא יכה אותה כשיהיה בן 15. ילד שמציגים בפניו את האוכלוסייה הזו ומציגים לו אותה, כחלק אינטרגלי ממרקם החיים - לא ישפיל אותה.
בסוף היום, שני ביקורים אמיתיים ומלאים אצל שתי חברות. אבל באמת. זה היה מעבר למדהים, זה היה ממלא.
סוף היום, לא חשבתי שארדם קצת אחרי חצות. כי זה לא קורה אצלי. (נרדמת לפני כשאני גמורה ממש או הרבה יותר מאוחר, אבל לא בחצי שעה אחרי חצות... הספקתי לשמוע קצת מנתיב עולמי ברשת ב', אז אני יודעת שזה היה כבר אחרי היומן חצות הקצר...:-P). נכנסתי למיטה בחדווה אמיתית. מלאה ומאושרת. בחיי. זה הפורים שהחדווה חזרה. למדתיקצת, הרבה על עצמי. ואני מרגישה שמחה אמיתית כי חלקתי אותה בין כל כך הרבה אנשים.
פורים, שהיה חג כל כך חשוב, ויש מצב שביחד עם שבועות (שהוא תאריך היום הולדת העברי שלי) הם החגים הכי חשובים לי. אני אוהבת לאפות. אני אוהבת להיות "בוס", ואני אוהבת לתפעל פרוייקטים. לכן משלוחי המנות בביתי הקט הלכו והשתכללו למצב של פס ייצור עצום, שאני משקיעה בו שבועות מראש, ומתכננת אותו לפחות חודש מראש. משלוחי המנות שלנו נודעו בקרב אימי בתור האימה שקשה לעטוף - ולו רק בגלל שכל המאפים הנהדרים ברחו מהצדדים של הצלחת עוד לפני שהצלופן המופלא הצליח לתפוס אותם.
שנה שעברה נכנעתי לפיברומיאלגיה. נכנעתי לשינויים החברתיים שהתעוררו בחיי ומשלוחי המנות רק האירו אותם בזרקור. החלטתי. אני לא מסוגלת לאפות. אני לאמסוגלת לעשות את זה. ולמי אני אתן? אז לא עשיתי את זה. הכל היה עדיין המום בחיי מהמחלה הזדונית הזו שנוטה להרים את ראשה המכוער לעיתים קרובות מדי.
בשנים שקדמו לזה, לא רק ששדרוג משלוחי המנות שלי עלה רמה, אלא אמרתי לעצמי שאני מתחפשת. כמי שמתחברת למראות שונים, לתרבויות שונות, לכיף, לצבעוני ולפנטזיה שבגדים יכולים לתת לנו - זה בטח גם לא מפתיע אף אחד. התחפושת האחרונה שלי בתור ילדה הייתה בכיתה ו', אולי תינוקת אם אני לא זוכרת. לא באמת תחפושת כמו איבזור יתר מהסופר פארם. ובשנה שלפני זה - הייתי ספרדייה. זו הייתה שנה שאני מתקשה איתה קצת. לא הייתי שמנה מאוד, אבל כשאת ילדה - "קצת" שמנה זה שמנה. נקודה. ואין נקודת אמצע שנקראת "מלאה" כמו שאולי יש כשאת מתבגרת. זה גיל קשה. מאוד. וכשאת הולכת לחפש תחפושת עם אימא, הרבה פעמים זה מסתכם במה יעלה עליך - ומה לא.
בשנים שלאחר מכן, הרבה לא התחפשו, ומי שהתחפשה - הפגינה את יכולות היופי שלה. משהו שאף פעם לא הצטיינתי בו בתיכון. אז וויתרתי. "זה לא בשבילי". ואז זה קרה. זה התחיל מאיבזור של כנפיים וקשת מטופשת ב-39 ש"ח מהפנינג. ואז זה כבר הפך לפרוייקט. הייתי מלאך, הייתי אלה יווני והייתי הודית (ואני מצטערת שאין הרבה תמונות כי איכשהו יצא שלא הצטלמתי אבל שנה הבאה אני מתכוונת להתחפש שוב להודית והפעם ללכת על כל הקופה).
לא עניין אותי שאני לא יוצאת למסיבות, התחפשתי בשבילי, בשביל סבב משלוחי המנות ובשביל קריאת מגילה. הייתי אישה שמתחפשת. אישה במידה 44 (או 46) שמתחפשת. והתגובות היו טובות. אבל זה לא עניין אותי. הייתי בעיקר מרוצה מעצמי. נהנתי מפורים עד הסוף.
פורים לא יחזור להיות מה שהוא היה בשבילי. אין לי יכולת לעמוד שעות על גבי שעות במטבח. והאמת שכבר לפני שנתיים ושלוש ראיתי סימנים לקשיים שמתעוררים בגלי האפייה המטורפים שלי. אבל השנה.... החלטתי שאני לא אופה. כמו שנה שעברה. ולא רציתי לדבר על פורים, ולא דיברתי על משלוחי מנות ובטח שלא על להתחפש.
אבל אתמול בבוקר, גילתי, שאני אופה. איכשהו יצא. הכנתי 3 סוגי מאפים (כפול 2 כל אחד) ונתתי משלוח מנות לא אובסיסיים, קטנים בהרבה יותר מהשנים הקודמות, אבל באהבה אינוספית, תוך שאני נהנת. לא עניין אותי שזה ניתן בשעות הערב, לא עניין אותי שלא כולם קיבלו. עניין אותי שאני נהנתי. זה הדבר היחיד שבאמת חשוב.
אתמול היה לקח לעצמי - לכמה זה סביר להעמיס על הגוף שלי. ואיך לאזן. כי כאב לי הגוף בצורה קצת יותר מהנורמה (כן, פיבי לא וויתרה לי גם הפעם), אבל באיזון של פעילות אחה"צ כנראה שזה הוקל. בערב היה ברור, שפורים עשה לי טוב השנה.
אחה"צ, ליקטתי - את כל מזונות משלוחי המנות שאינם תואמים לצרכים התזונתיים של בני ביתי (קרי, אימא לא אוכלת פחמימות בכלל, ואבא לא אוכל גלוטן ועם סוכרת, ואני עם סוכרת ועלייה קצת גדולה במשקל בתקופה האחרונה), מינוס הדברים הבודדים שבאמת רציתי, ליקטתי 2 חניכי פר"ח שלי ואצתי רצתי להוסיף חטיפי במבמה, עוד קצת שוקולד וסוכריות. לקחתי את שני חניכי הפר"ח שלי לביה"ח ברזילי - למחלקת הילדים ולמחלקה הגריאטרית.
אני לא הייתי המוקד, הילדים היו. וזה באמת מה שחשוב. כי כשילד מוסר לילד אחר חטיף שוקולד, זה נראה סתמי, אבל זה הכי לא. זה מלמד את הילד איך הוא יכול לעשות משהו כל כך קטן אבל כל כך גדול בו זמנית.
הרגשתי אושר עצום וגאווה אדירה, כשראיתי איך הילדים מחקים דברים קטנים שעשיתי. איך הם ניגשו בהיסוס בהתחלה, איך הם נסמכו עליי, אבל גם עקבו אחריי - ואיך הם הוסיפו בשלב מסויים את האיחול שהוספתי לכל אחד שנתקלנו בו - בריאות שלמה. איך הם הקדישו קצת יותר זמן, ואולי- רק אולי, הם גם עלו על תשומת הלב שנתתי לזקנה במסדרון שרק רצתה לדבר, רק רצתה להרגיש אנושית, למרות מחסום השפה.
והסברתי להם, שלפעמים, דווקא במחלה גריאטרית, אדם מבוגר, שאין לו הרבה אנשים או אין לו בכלל, הם משמחים אותו המון, שהם לוקחים את השוקולד המתוק לנכד, ושהוא לא להם - אבל הם רואים בזה הרבה יותר. מישהו - שהוא לא קרוב משפחה שלהם,נותן להם מזמנו.
הם רואים דור של ילדים, שהוא אחרת.
ילד שנותן מעצמו קצת, לאורך השנים, כל פעם קצת, לאוכלוסייה המבוגרת - לא יכה אותה כשיהיה בן 15. ילד שמציגים בפניו את האוכלוסייה הזו ומציגים לו אותה, כחלק אינטרגלי ממרקם החיים - לא ישפיל אותה.
בסוף היום, שני ביקורים אמיתיים ומלאים אצל שתי חברות. אבל באמת. זה היה מעבר למדהים, זה היה ממלא.
סוף היום, לא חשבתי שארדם קצת אחרי חצות. כי זה לא קורה אצלי. (נרדמת לפני כשאני גמורה ממש או הרבה יותר מאוחר, אבל לא בחצי שעה אחרי חצות... הספקתי לשמוע קצת מנתיב עולמי ברשת ב', אז אני יודעת שזה היה כבר אחרי היומן חצות הקצר...:-P). נכנסתי למיטה בחדווה אמיתית. מלאה ומאושרת. בחיי. זה הפורים שהחדווה חזרה. למדתי
רציתי רק לומר שריגשת אותי מאוד ואת מקסימה :)
השבמחקתודה ענת. :-)
מחק