השנה, לא מזמן, חזרתי לספסל הלימודים בהיקף מאוד מצומצם כדי לשפר ציונים מהשנה הראשונה ללימודי המשפטים שלי. ציונים שיש לשפר ולתקן והיכולות שלי לגמרי תואמות את זה.
במהלך השנה הראשונה ללימודי המשפטים שלי, שחשתי המון אהבה ותשוקה אליהם (עד היום למעשה), אובחנתי עם פיברומיאלגיה.
לכאבים שלי היה שם.
לעייפות שלי היה שם.
לתחושה הזו שאני מתפרקת - קראו פיברומיאלגיה.
ומה עושים עם זה שאלתי את כולם. חקרתי מסביב.
השנה הראשונה שלי ללימודי המשפטים הייתה שנה של המון למידה וצמיחה. רק שהנושא הנלמד לא היה משפטים. הוא היה אני. עצמי. ניצחון הגוף על הנפש. ובעיקר - איך לא לתת לסביבה לגרום לך לקרוס.
בשלב הראשון מתכנסים פנימה. בוכים. אומללים. גם אם לא כלפי חוץ, דמעות יבשות שלא יורדות במורד הלחי. פנים חתומות ותהיה.
מה יהיה איתי עכשיו?
האם אני שבורה? מרוסקת?
איך אעשה משהו עם עצמי?
איך אחיה?
איך אתפרנס?
איך אלמד?
בשלב השני, החשיבה הגדולה של כל חיי, של התמונה הגדולה הצטמצמה לעכשיו. עכשיו אני לומדת, יש לי איך לשלם, אקח הלוואה ואשלם בהמשך. עכשיו אני כאן.
בשלב הבא מבינים, שצריך להתחבר אל עצמך מחדש, לנטרל אנשים מחייך שאין בהם אלא שליליות, להכניס אהבה, רוח טובה, והתחזקות לתוך החיים.
לכו ממני אנשים רעים. רעים כלפי עצמכם. קודם כל. אבל רעים אלי גם כן. לכו ממני. אין לי כוח בשבילכם. אין לי מקום לשאת אתכם. משאי כבד מנשוא, ואני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי למרות כשליי. אין לי מקום בלב בשבילכם.
ממשיכה ומתפקסת. הראות מצומצמת כאמור, אבל עת עת נפרשת מחדש זוית הראיה.
אני רואה שוב קצת יותר. מבינה שהמשחק עתה הוא להסתכל קדימה ורחוק, ולאורך כל הדרך להתאים את עצמי.
אם עכשיו אקרוס אתן לעצמי, אבל באופן מבוקר. שלא אמשך פנימה לאותו חור שחור.
אני נעה קדימה, אך מכינה לעצמי תוכנית לשעת חירום.
קמה כואבת הבוקר. מבינה את שהגוף אומר לי ושואלת את עצמי בחוכמה ותבונה שאין כמותה.
מחר נחשוב מחדש. מחר נעריך מחדש.
זו העצמאות שלי. כל שנה מאז אותו איבחון אני מגלה מחדש את העצמאות שלי בדיוק בתקופה הזו של השנה, שמחילה אי שם במרתון העבדות של פסח, ונגמרת בחגיגות היום הולדת שלי בסוף מאי. באמצע יום המודעות לפיברומיאלגיה. באמצע יום העצמאות. כאילו הכל קשור אחד לשני בסבך שאין כמותו.
אבל אני התוויתי לעצמי את הדרך.
זו העצמאות שלי.
זכיתי.
זכיתי בחשיפה לאנשים חדשים עם רוחות טובים.
זכיתי שחיי זימנו לי הזדמנויות שידעתי לנצל.
זכיתי שהניורטיות שלי הוכרחה להירגע. אין לה מקום בחיי. את מקומה תפסה הפיברומיאלגיה. או "פיבי". וכמו פיבי מחברים - גם היא מטורללת, בלונדינית לעיתים. מזכירה לי שהחיים לא צפויים.
אני אומרת פיברומיאלגיה. אני אומרת שאני פיברואית.
אני סובלת ממנה ואין בה תועלת בשבילי. היא כופה עליי דברים שלא ראיתי לעצמי.
אני לא גאה בה. אני לא שמחה בה.
אני גאה בעצמי.
במי שאני.
למרות הפיברו. לא בזכותה.
ואין בכך בושה.
אני חזקה. גם אם לעיתים אני זקוקה לעוד שעת שינה בלילה.
אני חזקה כי אני יודעת להגיד - רגע! עוד שעה בעבודה לא תתרום לי לטווח הארוך! סטופ. וללכת הבייתה.
אני חזקה כי אני יודעת להגיד שאני אוהבת לעבוד. אני נהנת מכל רגע ורגע כשאני עובדת. אני גאה בתועלת שאני מביאה במקום עבודה, ושמחה ללכת הבייתה בסוף היום מרוצה. והפיבי לא תיקח לי את זה.
יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל. היא חגיגת העצמאות הקטנה שלי. העצמאות שלי מעבדות למחלה.
במהלך השנה הראשונה ללימודי המשפטים שלי, שחשתי המון אהבה ותשוקה אליהם (עד היום למעשה), אובחנתי עם פיברומיאלגיה.
פיברו.מיאלגיה.
לכאבים שלי היה שם.
לעייפות שלי היה שם.
לתחושה הזו שאני מתפרקת - קראו פיברומיאלגיה.
ומה עושים עם זה שאלתי את כולם. חקרתי מסביב.
השנה הראשונה שלי ללימודי המשפטים הייתה שנה של המון למידה וצמיחה. רק שהנושא הנלמד לא היה משפטים. הוא היה אני. עצמי. ניצחון הגוף על הנפש. ובעיקר - איך לא לתת לסביבה לגרום לך לקרוס.
בשלב הראשון מתכנסים פנימה. בוכים. אומללים. גם אם לא כלפי חוץ, דמעות יבשות שלא יורדות במורד הלחי. פנים חתומות ותהיה.
מה יהיה איתי עכשיו?
האם אני שבורה? מרוסקת?
איך אעשה משהו עם עצמי?
איך אחיה?
איך אתפרנס?
איך אלמד?
בשלב השני, החשיבה הגדולה של כל חיי, של התמונה הגדולה הצטמצמה לעכשיו. עכשיו אני לומדת, יש לי איך לשלם, אקח הלוואה ואשלם בהמשך. עכשיו אני כאן.
עכשיו. אני. כאן.
בשלב הבא מבינים, שצריך להתחבר אל עצמך מחדש, לנטרל אנשים מחייך שאין בהם אלא שליליות, להכניס אהבה, רוח טובה, והתחזקות לתוך החיים.
לכו ממני אנשים רעים. רעים כלפי עצמכם. קודם כל. אבל רעים אלי גם כן. לכו ממני. אין לי כוח בשבילכם. אין לי מקום לשאת אתכם. משאי כבד מנשוא, ואני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי למרות כשליי. אין לי מקום בלב בשבילכם.
ממשיכה ומתפקסת. הראות מצומצמת כאמור, אבל עת עת נפרשת מחדש זוית הראיה.
אני רואה שוב קצת יותר. מבינה שהמשחק עתה הוא להסתכל קדימה ורחוק, ולאורך כל הדרך להתאים את עצמי.
אם עכשיו אקרוס אתן לעצמי, אבל באופן מבוקר. שלא אמשך פנימה לאותו חור שחור.
אני נעה קדימה, אך מכינה לעצמי תוכנית לשעת חירום.
קמה כואבת הבוקר. מבינה את שהגוף אומר לי ושואלת את עצמי בחוכמה ותבונה שאין כמותה.
מה באמת חשוב לי הבוקר? היום? השבוע?
מחר נחשוב מחדש. מחר נעריך מחדש.
זו העצמאות שלי. כל שנה מאז אותו איבחון אני מגלה מחדש את העצמאות שלי בדיוק בתקופה הזו של השנה, שמחילה אי שם במרתון העבדות של פסח, ונגמרת בחגיגות היום הולדת שלי בסוף מאי. באמצע יום המודעות לפיברומיאלגיה. באמצע יום העצמאות. כאילו הכל קשור אחד לשני בסבך שאין כמותו.
אבל אני התוויתי לעצמי את הדרך.
זו העצמאות שלי.
זכיתי.
זכיתי בחשיפה לאנשים חדשים עם רוחות טובים.
זכיתי שחיי זימנו לי הזדמנויות שידעתי לנצל.
זכיתי שהניורטיות שלי הוכרחה להירגע. אין לה מקום בחיי. את מקומה תפסה הפיברומיאלגיה. או "פיבי". וכמו פיבי מחברים - גם היא מטורללת, בלונדינית לעיתים. מזכירה לי שהחיים לא צפויים.
אני אומרת פיברומיאלגיה. אני אומרת שאני פיברואית.
אני סובלת ממנה ואין בה תועלת בשבילי. היא כופה עליי דברים שלא ראיתי לעצמי.
אני לא גאה בה. אני לא שמחה בה.
אני גאה בעצמי.
במי שאני.
למרות הפיברו. לא בזכותה.
ואין בכך בושה.
אני חזקה. גם אם לעיתים אני זקוקה לעוד שעת שינה בלילה.
אני חזקה כי אני יודעת להגיד - רגע! עוד שעה בעבודה לא תתרום לי לטווח הארוך! סטופ. וללכת הבייתה.
אני חזקה כי אני יודעת להגיד שאני אוהבת לעבוד. אני נהנת מכל רגע ורגע כשאני עובדת. אני גאה בתועלת שאני מביאה במקום עבודה, ושמחה ללכת הבייתה בסוף היום מרוצה. והפיבי לא תיקח לי את זה.
יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל. היא חגיגת העצמאות הקטנה שלי. העצמאות שלי מעבדות למחלה.
גאה בעצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה