אני אף פעם לא בטוחה לחלוטיין עד כמה הקשר שלי והאהבה לאופנה מתבטאת. כלומר, בתוך תוכי אני בונה סצנות ומערכים. תיכנונים של "לו הייתי" - אבל עד כמה הדברים האלה מבעבעים ויוצאים החוצה? עד כמה הם ניכרים בבחירות הלבוש שלי?
אמרתי לא פעם שאני מסכימה עם האמירה שבלוגריות אופנה הן הרבה פעמים לא יותר מוואנבי דוגמניות. לפחות לגבי זה נכון. אבל במובן מסויים זה הרבה יותר מזה. אחת הבעיות היא שאני לא יכולה להיות גם הצלמת וגם האובייקט. אבל לפחות מבחינת הסטיילינג, בחירת הסצנה, ההעמדה, ובחירות אחרות - את זה אני כן יכולה לממש. פה הבעיה היא לגבי סדר הגודל.
אחת מהתשוקות האופנתיות שלי מתעוררת כשמגיע חורף אמיתי כזה, אבל כשאני לא עמוסה והוא משאיר את הדימיון שלי לפעול.
ואז נכנסות להן אחת אחת מלכות קרח שכאלה. מנרניה, מאותו סיפור עם המלכה והבן והבת, ושאר קפואות בזמן. סיביר נהיית למקום בו הדימיונות שלי מתעוררים, ויערות מושלגים נותנים לי להתמוגג.
פנים קפואות בזמן, לחיים חיוורות, כובע קוזקי, ופרווה עוטפת מכל כיוון.
הדמויות אינן שחורות-לבנות, אבל כמעט כאלה. ואת הקונטרסט משיגים על ידי הטבע עצמו והעמדת הבן אדם אל מולו. והתמונות הכי חזקות הן אלו שמוציאות ניגוד בין טבע לאנוש דווקא כשהאנוש משתלב אל תוך הרקע הלבן והמושלג.
ולהכל מתלווה מעיין ניחוחות של קסם. משהו כשוף, שעומד בזמן, שנותן מקום לדימיון ולסיפורים לצמוח. במקום שחיים לא אמורים להתקיים, אנחנו רואים נשיות חזקה, כזו שלא רואים ביום יום. כאילו מישהי שמתעלה על איתני הטבע.
אבל אין היא מתעלה על הטבע, כשם שהיא מתמזגת עימו. נהיית אחד עם הטבע. לא עומדת לו כזרה, לא מתנכרת לו. לא שוטחת את המרחבים העצומים בחלקות בטון אדישות ואפורוריות.
לעיתים מתמזגת, לעיתים זרה לו.
היא לא כשאר בני האדם. חלק מהטבע, אבל גם לא חלק ממנו לחלוטיין.
מעל לכאל היא "על-אנושית", מלכותית ונישאת.
מבטאת את חוזקה, חיה בתוך עולמה ויוצרת אותו מחדש כל אימת שמתחשק לה.
כוחות קסמיה ניכרים לכל, היא יכולה לכשף אותך, ולו במילה.
מעל לכל היא אינה נותנת לרגשות לשלוט בה. היא נראית כרוח, מרחפת בין השמיים לארץ ומתקיימת במקום היחיד שבני אדם אינם מתקיימים. הקור מקפיא לא רק את הזמן מלכת, אלא גם את הרגשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה