כל מקום שסובבתי את הראש אתמול והיום אני מקבלת את צמד המילים האלה בפרצוף. במקרה הפחות גרוע זה קשור למכירות של בגדים, בשמים ושאר מוצרי צריכה "נשיים". במקרה היותר גרוע זה קשור להתפרסות, מחמאות או קבלת פרחים מגברים.
ועכשיו הגיע הזמן שיקומו המתגוננות ויגידו שאני עוכרת. כי אני נגד קבלת פרחים. כי אני נגד הפרקטיקה המקובלת כפי שהתרגלנו אליה - ומה שאנחנו מחשיבים ומחשיבות ליום האישה.
וקשה להגיד שאני לא חובבת מוצרי צריכה נשיים. אבל קשה לי לראות איך זה מתקשר ל"חגיגה" של יום האישה. קשה לי לקבל את זה, כי זה רק מנציח את זה שאנחנו עדיין "השונה".
אבל זה יום להעצמת נשים! זה יום שבו הגברים צריכים לדעת את מקומם! זה יום שבו אנחנו מקבלת יום להראות כמה אנחנו חזקות!
את כל המשפטים האלה שמעתי לכבוד "יום האישה". אבל בו במילים שאותן נשים הפצירו, הם ירו לעצמן ברגל. אתן לא רואות כיצד זה מנציח את היותנו שונות? אתן לא רואות כיצד מנציח אותנו כאחרות אל מול גברים - שהם מה שנחשב ל"נורמה" ול"רגיל"?
אתן לא רואות גברים קמים וצורחים "אני גבר חזק ואתם לא תגידו לי אחרת!". אתם לא דורשים גברים שדורשים מקום להיות חזקים. כי הם יודעים שהם חזקים, אז למה הם צריכים ימי הצהרתיים הזויים כאלה ואחרים?
אז אחרי שהפכנו את יום האם ליום המשפחה - נשים קמו ודרשו אחרת. "הבו לנו את יומנו בחזרה!". ונכון, נכון שנשים רחוקות מלהיות שוות לגברים, ונכון שב-90% מהמקרים נשים שעובדות ומשמשות כאימהות - בעצם מתפקדות על שני תפקידים, אחד בלי שכר, כשהגבר לצידן, פשוט לא.
נכון. כל זה נכון. ולא אמרתי אחרת.
אבל ביום האישה, אני חושבת שאנחנו צריכות לעצור ולהסתכל על הדברים האלה. על העובדה שנשים מוחלשות, ולא בהכרח חלשות. על העובדה שנשים במיעוטים סובלים פי 4 מכל אישה אחרת. ואת העובדה שעל כל פעילה חברתית אחת יש בערך 30 נשים שלא מבינות מה לעזאזל היא צורחת וחוזרת לשאול את שלום והילדים אם הם רוצים רק שניצל לארוחת צהריים או גם עוף. וזה עוד במקרים הטובים.
כי במקרים האחרים, אין להן ברירה והן חייבות לעבוד. והן עובדות איתנו, אבל לא עימנו. הן עובדות כמנקות, מבשלות. הן סוגרות את המשרדים אחרינו, וממהרות הבייתה. ואנחנו - אפילו שלום לא אומרים להן. לא כי אנחנו רעים או אנטי שיוויונים. אלא כי אנחנו לא רואים אותן.
ביום האישה, אם נבלה אותו במבצעים - לא נעשה בעצם שום דבר שונה. אנחנו לא מועצמות ולא מעצימות. ורוב רובן של הנשים המדהימות שאני מכירה - הן מתעצמות. מיום ליום וכל הזמן קצת יותר. אז ביום האישה, אולי זה המקום להעצים - אישה אחרת? אישה אחרת שמגיע לה גם אם היא לא יודעת שמגיע לה?
ביום האישה, אנחנו צריכות לחלק ורדים ופרחים, ושוקולדים ומחמאות וברכות שלום - לנשים האחרות. כי הן אלו שהיום הזה צריך להיות בשבילן. לא בשביל סופר פארם ושות'.
ביום האישה אנחנו צריכות לדבר על שיוויון מהותי ולא רק הפורמלי שמשכך וגורם לנו לאשלייה שיש באמת שיוויון. אבל נשים עדיין מרוויחות פחות עבור פי 4 עבודה. ונשים עדיין משרתות פחות מגברים. ועדיין יש פחות נשים בעמדות בכירות ומפתח, בכלכלה, בעולם המשפט, בפוליטיקה ובכלל. כי רוב המנקות עדיין נשים ולא גברים. כי העונשים על אלימות מינית עדיין נמוכים להחריד (והשבוע זה "אחלה-בחלה" של דוג' לשני מקרים כאלה אם פיספסתן).
אני לא יכולה לסבול את זה שנשים שאני מחשיבה לחכמות ואף מבריקות, אומרות לי שנגמרה המלחמה. אז נכון שאני לא אומרת לשרוף חזיות. אבל אל תשגו. אל תתנו להגמוניה להשליט את סדר היום שלכן. אל תתנו להדרת נשים בתפקידי מפתח להכתיב לכן את החיים.
זה מטריד אותי כל פעם מחדש. כי ככל שראיתי שיותר ויותר נשים, בנות גילי לכל הרוחות, נהיות כל כך אנטי-פמינסטיות, פשוט כי לטענתן זה לא רלוונטי, הבנתי שאני חייבת לא לשתוק. אני חייבת לומר משהו.לפחות לסביבה הקרובה שלי. המיידית. כשאתן נשים, ואתן חותרות למעלה, אל תשכחו את מי שבקיצון השני. אל תשכחו את מי שבאמצע. אל תשכחו את האחיות שלכן. ביום האישה אל תקימו זעקה על זה שלא קיבלתן אישה, או שלא מעריכים את הספונג'ה והשניצל שלכן. תקימו זעקה שנשים הן עדיין העבדים המודרנים של המאה ה-21.
ועכשיו הגיע הזמן שיקומו המתגוננות ויגידו שאני עוכרת. כי אני נגד קבלת פרחים. כי אני נגד הפרקטיקה המקובלת כפי שהתרגלנו אליה - ומה שאנחנו מחשיבים ומחשיבות ליום האישה.
וקשה להגיד שאני לא חובבת מוצרי צריכה נשיים. אבל קשה לי לראות איך זה מתקשר ל"חגיגה" של יום האישה. קשה לי לקבל את זה, כי זה רק מנציח את זה שאנחנו עדיין "השונה".
אבל זה יום להעצמת נשים! זה יום שבו הגברים צריכים לדעת את מקומם! זה יום שבו אנחנו מקבלת יום להראות כמה אנחנו חזקות!
את כל המשפטים האלה שמעתי לכבוד "יום האישה". אבל בו במילים שאותן נשים הפצירו, הם ירו לעצמן ברגל. אתן לא רואות כיצד זה מנציח את היותנו שונות? אתן לא רואות כיצד מנציח אותנו כאחרות אל מול גברים - שהם מה שנחשב ל"נורמה" ול"רגיל"?
אתן לא רואות גברים קמים וצורחים "אני גבר חזק ואתם לא תגידו לי אחרת!". אתם לא דורשים גברים שדורשים מקום להיות חזקים. כי הם יודעים שהם חזקים, אז למה הם צריכים ימי הצהרתיים הזויים כאלה ואחרים?
אז אחרי שהפכנו את יום האם ליום המשפחה - נשים קמו ודרשו אחרת. "הבו לנו את יומנו בחזרה!". ונכון, נכון שנשים רחוקות מלהיות שוות לגברים, ונכון שב-90% מהמקרים נשים שעובדות ומשמשות כאימהות - בעצם מתפקדות על שני תפקידים, אחד בלי שכר, כשהגבר לצידן, פשוט לא.
נכון. כל זה נכון. ולא אמרתי אחרת.
אבל ביום האישה, אני חושבת שאנחנו צריכות לעצור ולהסתכל על הדברים האלה. על העובדה שנשים מוחלשות, ולא בהכרח חלשות. על העובדה שנשים במיעוטים סובלים פי 4 מכל אישה אחרת. ואת העובדה שעל כל פעילה חברתית אחת יש בערך 30 נשים שלא מבינות מה לעזאזל היא צורחת וחוזרת לשאול את שלום והילדים אם הם רוצים רק שניצל לארוחת צהריים או גם עוף. וזה עוד במקרים הטובים.
כי במקרים האחרים, אין להן ברירה והן חייבות לעבוד. והן עובדות איתנו, אבל לא עימנו. הן עובדות כמנקות, מבשלות. הן סוגרות את המשרדים אחרינו, וממהרות הבייתה. ואנחנו - אפילו שלום לא אומרים להן. לא כי אנחנו רעים או אנטי שיוויונים. אלא כי אנחנו לא רואים אותן.
ביום האישה, אם נבלה אותו במבצעים - לא נעשה בעצם שום דבר שונה. אנחנו לא מועצמות ולא מעצימות. ורוב רובן של הנשים המדהימות שאני מכירה - הן מתעצמות. מיום ליום וכל הזמן קצת יותר. אז ביום האישה, אולי זה המקום להעצים - אישה אחרת? אישה אחרת שמגיע לה גם אם היא לא יודעת שמגיע לה?
ביום האישה, אנחנו צריכות לחלק ורדים ופרחים, ושוקולדים ומחמאות וברכות שלום - לנשים האחרות. כי הן אלו שהיום הזה צריך להיות בשבילן. לא בשביל סופר פארם ושות'.
ביום האישה אנחנו צריכות לדבר על שיוויון מהותי ולא רק הפורמלי שמשכך וגורם לנו לאשלייה שיש באמת שיוויון. אבל נשים עדיין מרוויחות פחות עבור פי 4 עבודה. ונשים עדיין משרתות פחות מגברים. ועדיין יש פחות נשים בעמדות בכירות ומפתח, בכלכלה, בעולם המשפט, בפוליטיקה ובכלל. כי רוב המנקות עדיין נשים ולא גברים. כי העונשים על אלימות מינית עדיין נמוכים להחריד (והשבוע זה "אחלה-בחלה" של דוג' לשני מקרים כאלה אם פיספסתן).
אני לא יכולה לסבול את זה שנשים שאני מחשיבה לחכמות ואף מבריקות, אומרות לי שנגמרה המלחמה. אז נכון שאני לא אומרת לשרוף חזיות. אבל אל תשגו. אל תתנו להגמוניה להשליט את סדר היום שלכן. אל תתנו להדרת נשים בתפקידי מפתח להכתיב לכן את החיים.
זה מטריד אותי כל פעם מחדש. כי ככל שראיתי שיותר ויותר נשים, בנות גילי לכל הרוחות, נהיות כל כך אנטי-פמינסטיות, פשוט כי לטענתן זה לא רלוונטי, הבנתי שאני חייבת לא לשתוק. אני חייבת לומר משהו.לפחות לסביבה הקרובה שלי. המיידית. כשאתן נשים, ואתן חותרות למעלה, אל תשכחו את מי שבקיצון השני. אל תשכחו את מי שבאמצע. אל תשכחו את האחיות שלכן. ביום האישה אל תקימו זעקה על זה שלא קיבלתן אישה, או שלא מעריכים את הספונג'ה והשניצל שלכן. תקימו זעקה שנשים הן עדיין העבדים המודרנים של המאה ה-21.
