לאט לאט.. בלי ששמתי לב. המספר השתנה.
לא בת 30 יותר. 31.
גיל סתמי, ריק כזה.
ואי אפשר להעביר עוד יום הולדת בלי לסכם.
ולכאורה, שוב, גיל סתמי.
לכאורה, אין נקודות ציון משמעותיות בשנה האחרונה. טרם מצאתי התמחות, לא בדיוק סיימתי את התואר אחרי שנותר חובה אחת בת 2 נק"ז, ולא עזבתי את הבית או מצאתי זוגיות משמעותית.
אז השנה, הייתה השנה שבה חזרתי להנות מהחיים. הדברים טרם התייצבו. המצב הרפואי חזר לשליטה גם אם מדי פעם אני צריכה לבקר את רופאי מחלקת פנימית ד' בברזילי (ולמדתי להתמודד עם החרדות שכרוכות בזה), במצב שבו אני מנהלת את הסוכרת שלי ולא היא אותי.
שאני מציבה את עצמי במקום הראשון ובן זוג, לא נמצא שם. מזה הרבה שנים. לא בן זוג ספציפי וגם לא החיפוש אחר אחד כזה. מטבע אופיי - אני נוטה להציב את בן הזוג שלי כמישהו שחשוב לי ממנו וסדר עדיפיות גבוה. והחלטתי שפשוט אין לי זמן לזה.
למדתי להגיד בלי להתבלבל - "אני שונאת את הפיברומיאלגיה" שלי ואני לא מרגישה שום צורך להתנצל על זה. אני לא רוצה לראות מה הטוב שיצא לי ממנה. היא הרסה לי את החיים והייתי יכולה להתקדם הרבה יותר בלעדיה. אין בה שום תועלת ולא הפקתי ממנה דבר. נקודה.
קיבלתי איבחון רפואי משני "קטן" (שחלות פוליצסטיות) שפתאום עשה לי המון סדר בהרבה דברים שסבלתי מהם מגיל צעיר. פתאום ההפרעות אכילה נראות אחרת. פתאום ההטפות של הרופאי סוכרת והרופאי ביה"ח נראים אחרת. ואני רגועה.
נהייתי שלוה לצד החרדה הטבעית שלי שנובעת מחוסר התייצבות במישור הכלכלי. אבל אני חותרת לשם ואגיע לשם בסופו של דבר. נכנסת לתוכנית הבראה לשלב השני שלה החל מספטמבר ובתקווה - בשלב השלישי והאחרון - אגיע עד ינואר.
בסופו של דבר, לא מדובר באיזה סיכום משמעותי. יום ההולדת שלי סימן בדיוק את מה שאני:
חגגתי אותו בחלקים עם אנשים שונים מרחבי החיים שלי כשאני בוחרת פעיליות שונות ומפוזרות ולא מעמיסות. בדיוק כמו שאני חיה את החיים שלי עכשיו: מלאים, עשירים, מגוונים ומלאים אנשים שאני אוהבת.
ההופעה הזו מיום שישי שיום לאחר היום הולדת שלי. בחרתי לבלות אותו עם חברה מהצבא שתמיד סימנה בשבילי את האישה הרצינית, הבוגרת ומעוררת ההשראה. רציתי להיות כמוהה במשך תקופה משמעותית בצבא. ואני לא מתביישת להודות ולומר לה את זה (אור. זה בשבילך).
כשהיינו במקס סטוק בפתח תקווה, פנתה אלי אם שהייתה עם הבת שלה. הבת שלה רצתה להגיד לי שהיא אוהבת את הזר שלי. שאלתי אותה אם היא רוצה שאסביר לאימא איך עושים אותו שהייתה קצת המומה - שזה תוצרת יד. היא שמחה לקבל את ההכוונה ונראה לי שעשיתי לילדה את היום.
כשהסתובבתי ככה, היה ברור לי שאי אפשר לפספס אותי. גם זר ענקי, ורוד, עקבים והכל על 1.75 לא קטנים (גם לרוחב ולא רק לאורך), וזו בדיוק מה שאני. אם כבר אתם הולכים להסתכל עליי - אני הולכת לתת לכם סיבה.
