‏הצגת רשומות עם תוויות ג'ינס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ג'ינס. הצג את כל הרשומות

יום שני, 3 בפברואר 2014

גל גדות- קופצת, פעם אחת יותר מדי

חזיות פוש אפ זה נחמד באופן כללי, אבל לנטולת החזה לחלוטיין - זה פשוט לא יעבוד. 


לא, אתם לא תשמעו אותי מקטגרת*  על הבחירה העקבית של מותג האופנה הישראלי - "קסטרו", בגל גדות מזה כמה שנים טובות. והאמת? אפילו שהיא רחוקה לטעמי מלייצג את רוב נשות ישראל**, אני לא יכולה לערער על זה שהיא נראתה מדהים בתצוגת האופנה הקודמת.

בתור צרכנית יוטיוב, אני "זוכה" בתענוג המפוקפק של צפיית המון פרסומות, בשידור חוזר. כלומר בעוד שצרכני הטלוויזיה זוכים במגוון יחסית, ביוטיוב נוטים למחזר את אותה פרסומת שוב ושוב בתחילת כל סרטון של רשימת ההפעלה שלך. אז ככה, במשך כמה ימים ספורים בהיתי בג'ינס הריק של גל גדות.
אני לא יוצאת נגד רזות. אני מאוד משתדלת לא לעשות את זה, כי אני לא אוהבת את הביטוי "נשים אמיתיות", כמייצג של הנשים היותר מלאות. ואני לא אוהבת את העליהום שעושים למישהי רזה מן הרגיל. אבל אני כן חושבת שצריך מגוון יותר גדול בתעשיית האופנה.

נכון, רזות הן קולבים מוצלחים הרבה יותר מהשמנמנות, העגלגלות או סתם "הרגילות". אבל כשאתם רוצים לדבר על סדרת מוצרים לשיער עם תלתלים, לא עדיף להחליט שנשים עם שיער חלק - פשוט לא מתאימות לזה?
ובהקשרנו- אם אין לך ישבן, איך יכול ג'ינס, מכנס או כל קסם אחר שמתגלגל מעל ישבנך - לעשות הרמה למשהו שלא קיים? אכן, קסטרו כנראה מנסים להציג לנו שאלה פילוסופית מגולמת בג'ינס.

אז גל גדות מהממת, יאדה יאדה. אבל הג'ינס הזה היה אמור להילבש על ידי מישהי אחרת. לא גל גדות. במחילה.



ובאותו מידה, גל גדות היקרה, את הולכת להיות וונדר וומן. נו טוב, לא רק מבחינת אשת קריירה בשילוב אימהות, אלא וונדר וומן - דמות הקומיקס האגדית. אחת מהדמויות הכי חשובות במיתולגיה של מרבל. ובהחלט דמות חשובה מאוד בהתחשב בהיותה אישה בעולם שנשלט על ידי דמויות גבריות, ואילו הנשים משחקות תפקידים יותר... קורבנתיים שכאלה. אני אוהבת את וונדר וומן מאז ומתמיד. והווידוי שלי הוא שכל פעם שאני עומדת לקנות צמיד cuff, אני ממש רוצה לקנות שתיים. אחד לכל יד - ואז אני אהיה וונדר וומן.

מה, לא?
יש משהו קצת מטריד בשילוב של שני הדברים והסימוכין שלהם - קודם ההודעה על היותה של גל גדות כנבחרת לשחק את דמותה של וונדר וומן בסרט של באטמן וסופרמן (משהו כזה), ואז הפרסומת הכל כך מינית הזו. בהתחלה לא ראיתי את זה, כי כאמור, חיפשתי את הישבנים. או ישבן. או ישבנון. משהו. אפילו עדות לכך שהם ניסו ודחפו שם טישו. אבל, כאמור, גורנשיט.

ואז בצפיות המתקדמות יותר, הבנתי, שהפרסומת הזו יותר מסתם לועגת לנו. טוענת שיש תחת איפה שאין, אבל מעבר לזה - היא גם מציגה את האישה, כדמות כמעט נטולת זהות. יש שלוש דמויות נשיות שמרקדות ועושות לנו לאפ דאנס כמעט פרטי (לנו ולכל שאר הצופים המאוננים), אבל מלבד 2 חיוכים וחצי של גל גדות, אנחנו לא זוכים לראות יותר מישבן (וואנבי) מענטז. ועוד ישבן. ועוד ישבן. וכולם בג'ינס המופלא של קסטרו.

וזה החזיר אותי לשיעורים האלה של שיעורי תקשורת בגלגול הקודם ושל ד"ר יפעת ביטון בביה"ס למשפטים בגלגול הנוכחי. פמינזם. דמויות נשיות, האומנם. דמות חזקה וייצוגית (גל גדות יפה והיא גם אימא וגם שחקנית. ונראה שגם אשת עסקים ממולחת לא קטנה. עד פה אין לי בעיה עם ייצוג הדמות), אבל הפוקוס.... המסר כאן. תרקדי ותבזי את עצמך. במקום שכולנו נלעג ונשלול את התפתחות ה"טורקיינג" מעבר למעשיה של מיילי סיירוס הבזויה - אנחנו מקבלים את זה אל תוך התרבות שלנו.

פויה. לא. ככה לא נראות נשים חזקות. נשים מדהימות. נשים אמיתיות.
נשים אמיתיות מבינות שיש לסקס הרבה כוח ולא מבזבזות אותו - תסלחו לי, על פרסומת לג'ינס. נשים אמיתיות יודעות להתלבש, יודעות לדבר, יודעות להראות פנים. כי הן לא מתביישות בעצמן. כי הן יודעות שהן לא צריכות לבזות את עצמן בצורה כזו. וכך ראוי.

ופתאום, קליק בראש. דווקא כחשבתי שסיימתי לכתוב את הפוסט הזה. נזכרתי בהפנייה של מישהו בפייסבוק שלי כנראה, לפרסומות הראשונות של קסטרו. אי שם. אני זוכרת מעיל. אני זוכרת יעל אבוקסיס, וליאור מילר (נכון?). אני זוכרת הרבה מעיל, והרבה רוח והרבה גשם. ואני זוכרת סקסיות נרמזת, לא נראית. לפחות לצופה. רק ליאור מילר זכה לראות משהו. וזהו. לדעתי, הפרסומת הזו הרבה יותר סקסית אמיתית מאשר הפרסומת של גל גדות. וחבל. ממש חבל.


ושתבינו - הייתי שמחה לגלות שהג'ינס הזה ממש עושה נפלאות. כי דווקא יש לי תחת לא רע. אבל ג'ינס טוב, שקצת מרים אותו - עושה לי נפלאות. ולישבן (המאוד אמיתי) שלי. אבל קסטרו, החליטו שרק לנשים במידות פחותות ממני מגיע ג'ינס מרים***.




*(מלשון קטגור וסניגור.... זוכרים? מימי ביה"ס היסודי)

**אישה בהריון בחודש שביעי, לא אמורה להיות מסוגלת להיכנס למידה שרוב נשות ישראל לא יכולות להכנס אליה אחרי גיל 13. יש משהו מאוד לא טבעי בזה, ואפילו שאני חושבת שלא ממש צריך לעלות יותר מ-6-9 ק"ג בהריון, העובדה שגל גדות לא עלתה אפילו את זה והגזרה שלה מלכתחילה דקיקה - קצת לא יושבת לי טוב בבטן. 

*** בדיוק בדקתי באתר של קסטרו וגילתי שהג'ינס מגיע עד מידה 46., אז נחושה בדעתי אני אבדוק אותו בימים הקרובים. אולי אפילו אדווח על התוצאות. ג'ינז אורז במידה 46? It should work - אפילו בשבילי. 

יום שני, 6 במאי 2013

The one in the really short post

אני לובשת:
ג'יינס: רנואר \ חולצה: רנואר \  נעליים: castro \ עגילים: Top10 \ משקפי שמש: Asos \ ג'קט: רנואר



יש ימים כאלה, שהם פשוט ימים עצלנים, שלא בא לי לזוז הרבה, ושאני רק רוצה להיות לבושה, ואז פתאום, מעצמו זה קורה, טאצ'ים קטנים שגורמים לזה לקרות מעצמו. אז אפילו תמונות נורמליות אין לי - והנה אני שוב, מול הארון והמיטה המבולגנת שלי. אבל... תכל'ס, אני אוהבת.

לילה טוב.

יום שני, 22 באפריל 2013

The one with the mint hat

אני מודה, מזג האויר הזה עומד לחרפן אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות והגוף שלי מגיב בבילבול משלו. השינה שלי הסתבכה לגמרי ואני לא מסוגלת לעמוד יותר מדי זמן בגלל כאבי ברכיים וקרסוליים בלתי נסבלים. אני מנסה להתנחם בזה שאני מרגישה אביבית וצבעונית בהתאם, אבל יותר מזה - זה כבר יותר מדי לבקש. 
אני לובשת: 
סוודר: Asos \ ג'ינס: Asos \ נעליים: רנואר \ כובע: e-bay

הכובע הזה... בצבע מנטה! הוא גם צמרירי קצת ולכן בטח שלא מתאים לקיץ. אז הצבע ביחד עם הצמרירות אומרות שהוא הכי הכי מושלם לתקופה הנוכחית. ותכל'ס, עד עכשיו לא חבשתי אותו כלל! אפילו שהוא היה אחד מהכובעים הראשונים שנרכשו השנה במסגרת טרפת הכובעים. :-) 
הג'ינס המודפס, הוא כנראה הכי נחרש שלי. אני אוהבת את שילוב הצבעים שבו, והאמת שאם מסתכלים מקרוב על הסוודר אז ניתן לראות שיש בדיוק את אותו מדרג צבעים בתוך הסוודר. אפילו שהסוודר הוא אחד מהפריטים הפחות מחמיאים בארון שלי, אין ספק שהוא נוח ומעולה. החורף היה החורף הראשון שממש הרשתי לעצמי סוודרים אמיתיים, גם במחיר של גזרת אמקור. כי לפעמים צריך פשוט שיהיה לך נוח.  








יום שני, 1 באפריל 2013

מה קורה כששתי פיברואיות הולכות לטייל


במסגרת סקירת ימי הקניות ההזויים שיש לי, ראיתי לנכון לספר לכן אודות יום שלישי בשבוע הקודם. ולמה ספיצפית?
כי ביום הזה, בחרתי להרים טלפון ולשאול את חברתי דניאל, אם היא רוצה לצאת לסיבוב. אחרי היום שהיה לי עם אימא, חשבתי שלא יהיה לי טיפה של אנרגיה. אבל הנחישות אודות השגת הסנדל המא-מם של זארה עשה את שלו וידעתי שאני צריכה להגיע לקניון הזהב, בראשון.  גם לה התאים לצאת מהבית וככה תוך זמן קצר ותיאום קל, אספתי אותה ונסענו.

זה אחד מהאלמנטים של פיברואיות שכן חיות. ספונטניות. אנחנו לא מוותרות. אנחנו משתדלות לא לתכנן אינטסיבי מדי, כי אנחנו יודעים שתוכניות נועדו לאנשים אחרים. לא לנו. אבל ספונטניות מתונה? אם אני מרגישה היום משהו-משהו, אז למה לא בעצם?

אמ-מה, הייתי קצת עיייפה, וככה שתינו, בשיא ההתלהבות: "חנייה! חנייה!". סיבוב עצבני והופ!
דוקרן. :-/
כלומר, עצרנו את הרכב בחנייה (אותה חנייה מהשורה הקודמת כמובן), רק כדי לגלות שיש צליל של "פוףףףףףף" מאחד הגלגלים.
אני לא ממש מסוג האנשים שעולים על דוקרן. בחיי שלא. והרגשתי כמו בחורה שנאלצנו לעצור מישהו שהחליף למעננו את הגלגל. גם תובנה שאנחנו חייבות לטפל בזה מיידית וכמה שיותר מהר, חיפוש אחר פנצ'ריה מומלצת, והופ! הגענו לפנצ'ריה של עמונאל. פנצ'ריה אגב שהייתה ב"יצאת צדיק". אז לא רק שהם מקבלים המלצה מפי - להמלצה הזו מצטרפת ההמלצה של הכט. טיפול יעיל ולעניין, אפילו חיזקו לי את הטסות בשאר הגלגלים. תפילה נוספת על כך שהיה מדובר רק בצמיג אחד ולא כל הארבעה, וגם גילנו שהדוקרנים של החנייה הגדול של קניון הזהב מספקים הרבה עבודה לפנצ'ריה של עמונאל.:-/ מסתבר שהסימון לדוקרנים, לא היה ברור, לא רק לשתי פיברואים, אלא גם לסתם בני תמותה רגילים. זה אומנם לא בהכרח גרם לתחושת אובדן ה-550 ש"ח להרגיש פחות חמוצה, אבל הרגשתי פחות מפגר. בערך.

אני יודעת שלולא הייתי עם דניאל, הייתי מאוד מתעצבנת על היום הזה. אבל משום מה, מצאנו  את עצמנו צוחקות כמו מפגרות. מתלהבות מהרגע, מהשטויות שעברו עלינו, ובכלל מצב הרוח ההיתולי משהו. אחרי זה פינקתי אתת דניאל וישבנו בקפה קפה-קניון הזהב. השירות של בעל המקום היה לעילא ולעילא. שירות אישי לאורך כל הדרך, ואפילו עוגת השוקולד החמה שבדרך כלל לא מספיק מיוחדת בשבילי, הייתה בדיוק במקום. אומנם האוכל היה יכול להיות קצת יותר טוב, אבל הכל היה טעים ובמיוחד עוגת השוקולד. (מה יש לי עם אובססית עוגת השוקולד הזו?:-P)



אני לובשת: 
טייץ: Asos.com \ טוניקת ג'ינס: רנואר \ מגף: Scope shoes

הגישה הזו שאני מתארת, של להרפות, היא גישה שהתחלתי ליישם ולקבל רק בחודשים האחרונים. אומנם תמיד אהבתי "דברים יפים" ובעיקרם שמלות, נעלי עקב והופעה מוקפדת עם איפור. אבל הפיברו' באמת שינתה דברים. ופתאום מצאתי שאין לי כוח להתאפר. או אין לי כוח להשקיע בנעלי עקב ושמלה צמודה. רציתי להיות משוחררת. דווקא מהמקום הזה, התחלתי לסגל לעצמי מלתחה יותר קאז'ולית. היא אומנם לא מושלמת, אבל זה היה עדיף על מה שעבר עליי בשנה הקודמת. ג'ינסים לא משהו, חוסר עניין, מראה זרוק על סף המוזנח. 
מצאתי שיש דרכים להכניס עניין לתוך מראה שלכאורה משדר את הנינוחות שאני מחפשת לפעמים. אני מודה, המגף הזה, היה אחד הקניות היותר מוצלחות שלי בחורף שחלף. הוא פשוט נוח עם סוליית הגומי, עם עקב וודג' ממש לא גבוה. והוא מחמם ומופלא. בקיצור. קנייה מעולה. ללא ספק אפילו.



אהה, ואם תהיתן, אז כן. נמצא הסנדל הרצוי בזארה. וכן, הוא נרכש.
אהה, ועוד כמה דברים ברנואר.  כולל גופיות מדהימות ב-20 ש"ח. אבל על כל זה, בפוסט הבא שלי שכולל גם את הקניות באיקיאה והסיבוב עם אימא ביום ראשון.

פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים