Google+ Followers

יום רביעי, 14 בנובמבר 2012

על יתדות ועמודים

2 בבוקר, אני במקלט, חצי אפופה, אחרי עוד אזעקה. עופרת יצוקה, 2009.


האמת? חשבתי שאני ארשום על כל התקופה הנוכחית בצורה קצת אחרת.
חשבתי שעד שאעלה את ה"עניין הזה", זו תהיה אנקודטה אחת בתוך רשומת אאוטיפיט מעודכנת. לא רשומה בפני עצמה. אבל חיסולו של בכיר חמאס – "הרמטכל" שלהם, קצת שינתה את המצב.
וזה מוזר, כי עד שלא ראיתי תגובה רשמית של צה"ל שאכן הורדנו ושאנחנו אכן הולכים למבצע. והסטאטוסים שלי בימים האחרונים כללו בעיקר תגובות של "נו, עוד אזעקה. זה לא מבצע. תרגעו. כבר עשינו את זה. תוך שבוע גג זה ירגע".
אז זהו. ברגע שיצאנו למבצע (עם שם מטופש, ככל שיהיה הוא עדיין מבצע צבאי), ברור לי שזה כבר לא אנקדוטלי. זה כבר "טופיק".
כי ראוי לציין שהתקופה הזו קקי. בהיעדר מילים מתאימות. סילחו לי מראש.
אבל האמת היא שהדבר שהכי מפחיד אותי הוא המילואמיניקים והחיילים הצעירים שלנו. חיילים חדורי מוטיבציה ו/או פחד גדול. צעירים שעדיין לא למדו בהכרח שהם אינם בני אלמוות, וחבר'ה קצת יותר מבוגרים ומנוסים, שלא חושבים שהם בלתי מנוצחים, הם פשוט לא חושבים ומונעים מדחף גברי של הגנה, שמבוסס על ניתוק מההיגיון, גם אם ביום יום הם האנשים הכי מסורים ואחראיים שתכירו.
זה הכי מפחיד אותי. כי גם במבצע עופרת יצוקה  נכנסו. וקולות אנחה ורווחה נשמעו לצד הפחד הגדול. כי הנה, סוף סוף "נפתור את הבעיה", ניכנס ונטפל בחמאס. אז זהו. שלא.
יצאנו מוקדם מדי, זו האמת. יצאנו מוקדם מדי. הקרבנו חיילים צעירים על מזבח הטיפשות. לא שמרנו, לא הגנו ולא שיפרנו. והתחושה שלי היא ששוב זה יקרה. ולא סתם. אלא יותר יקרה – כלומר, הם יגיעו רחוק יותר מראשון הפעם. הם יורידו אותנו מהר מדי. ואנחנו נאבד חבר'ה טובים מדי.
אנחנו שוב נכנס לעזה, ולא נעשה את העבודה באמת. ביבי יקבל את התקשורת והאהדה שהוא כל כך רוצה כדי להבטיח את ניצחונו, ולמעשה הוא יבקש לעשות מספיק, כדי להבטיח חוזק בדיוק לעוד 10 שבועות מהיום. לפחות.
כי הוא בטח מקווה שהעובדה האמריקאית תעבוד לטובתו: לא מחליפים נשיא בזמן מלחמה.

וזה מכעיס אותי ומרגיז אותי. וכמה שאני ימנית בנשמתי, וכמה שאני בעד "ארץ ישראל השלמה", אני גם אשקלונית, ודרומית ובוגר מכללת ספיר כשהשנתיים הראשונות של לימודיי, כללו ירי בלתי נסבל על מכללה ועיר אחת קטנה בדרום, כולל רצח של סטודנט בין השאר, ובשנה השנייה הסלמה וירי בתוך עיר מגוריי לראשונה – עד כדי מלחמה של ממש. או לפחות "מבצע".

אני זוכרת את תחושת הפגיעות העצומה שהייתה לי באותו בוקר ראשון של אזעקה שהקפיצה אותי מהמיטה. אותי ואימא. ב-5 לפנות בבוקר. שאר בני הבית נגררו אחרינו. אבל היא ואני, אני שצברתי "ניסיון" בזכות מכללת ספיר, והיא, שצברה ניסיון בזכות עבודה בשדרות – זיהנו את הקול של הרמקול ואת צליל המילים של "צבע אדום" גם עם הרמקולים החלושים.
אני לא אשכח את זה. ועדיין.

אני לא חושבת שהמבצע הזה נכון.
נכון שאנחנו צריכים לעשות משהו. לעזאזל.

But this is'nt it.  

התיזמון מוזר לי מדי. ולאור העובדה שכל כמה חודשים יש לנו מיני הסלמה בדרום של כמה ימים רצופים אזעקות, מאשדוד בצפון ועד באר שבע בדרום (כשבאמצע משום מה, הם נוטים להפגיז את נתיבות המסכנה) – אי אפשר לתלות את זה בטיעון של "הם התחילו". הם תמיד מתחילים. והעובדה שאנחנו מבשלים מבצע מסויים כבר זמן מה, זה לא סוד. לפחות לברי השכל והדעת.

אבל התיזמון מוזר מדי. מצטערת.

ליבי ליבי עם החיילים, ההורים לחיילים. בני הזוג של החיילים והחיילות. שימרו על עצמכם. כי הפתרון לחמאס לא יפתר גם בסבב הזה. לפחות זו התחושה שלי.
שימרו על עצמכם במרוצה לממ"ד, ואל תקלו ראש ותחפשו לצלם את את ירוט הטילים של כיפת הברזל המרשימה. היא לא 100%. אם כי לאור אחוזי ההצלחה עד היום היה ניתן לחשוב שכן.
אבל אנחנו לא בלתי מנוצחים.  לצערנו.

אני לא אוהבת את גארי יורופסקי. "הגורו החדש של הטבעונות". והסיבה לכך נעוצה באמירות אלימות שהוא מפנה כנגד "אוכלי בשר ולובשי פרוות". ולא שאני אנטי טבעונות (די להיפך), אבל אני לא חושבת שצריך לעודד אי-אלימות על ידי שימוש באלימות אחרת.

וגם במקרה הזה, אולי, אלימות לא תפתור אלימות. 

ומילה אופנתית לסיום?
באסה. כשנמצאים באוטו בתקופה כזו לומדים להצטייד עם נעלים מאוד מאוד נוחות. (כי אפילו ש-30 שניות זה הרבה כשצריכים לעצור אוטו, לרוץ החוצה ולחפש מקום להשתטח, 30 שניות על עקבים זה כמו 10 שניות. ולעניין הזה תשאלו את השדרותיים... לצערנו, הם כבר מומחים). :-/

2 comments:

פרטים עלי

התמונה שלי
Israel
sometimes all a girl needs is a brand new pair of shoes.... 27 year old law student lives in Israel.

קוראים