הזוכות בהגרלה ועוד הודעה מצערת

הזוכות בהגרלה

אז קודם כל רציתי להודות לכל מי שהשתתפה ורשמה ושיתפה. :-)

אני מודה לכולן על שיתוף הפעולה והתרומה. זה מאוד משמח אותי לדעת שהייתה היענות ואני מקווה שיהיה אפשר להעלות את המודעות לעניין הקוסמטיקה נטולת האכזריות.

אז הזוכה הראשונה בהגרלה הרשומה של הפוסט בבלוג ובערכת הטיפוח של CHIC היא....

Shadow21 – אלינה!

וזו הייתה הודעתה:

" היי, לי יש אבעה חתולים, את החתולה הראשונה אימצנו לפני חצי שנה כשהיא בת 4 שנים והיא הכי מתוקה בעולם אבל בטראומות נוראיות כי נטשו אותה. לקח לה זמן אבל היא נפתחה אלינו ועכשיו אנחנו לא יכולים בלעדיה.
את שלושת החתלתולים האחרים אימצנו לפני כשלושה חודשים בעודם גורים קטנטנים בעקבות מודעה על שני גורים עיוורים שראיתי בפייסבוק. כשהגענו למרפאה ראינו שלשני העיוורים יש אח שהתחיל לבכות כשלקחנו את שני האחים שלו אז החלטנו לאמץ גם אותו. לנקבה קוראים אנג'י. ולשני הזכרים קוראים צ'רלס ונ'ז (שזה שלג בצרפתית). לקחנו אותם כשהם סובלים מעיוורון פטריות ודלקות בדרכי הנשימה. עכשיו הם בריאים ויפים והכי חמודים בעולם (עדיין עיוורים אבל...)"

ובנימה אישית, אני חייבת לציין שההודעה שלך מאוד ריגשה אותי. :-)

והזוכה בהגרלה של הוידאו ובערכה של מוצרי הטיפוח בריח תמר של חברת שוורץ (ולא שוורצקוף כמו שאמרתי בוידאו) היא....

bubisagee1.

והודעתה:

"אשמח מאוד להשתתף בהגרלה של מוצרי התמר המסקרנים :) - המוצר האהוב עליי ושאינו נוסה על בעלי חיים כמובן הוא פילינג מקציף מסדרת ''יאנג'' של קרליין !! העור שלי מעורב ולעתים פגום וניסיתי המון פילינגים במהלך שנותיי - והפילינג הזה פשוט מנצח - הוא מקציף והגרגירים שלו דקים ומורגשים - נותן תחושה של ניקיון - מאוד אוהבת את המוצר הזה וצמודה רק אליו :) תודה על ההגרלה - את מקסימה בסרטונים ובפוסטים הכתובים ."

מסרים נשלחו לזוכות.

 _____________________

בנימה מעט עצובה, אני מצטערת להודיע על מותו של אחד החתולים שלנו.

מדובר בפלוסברי (או "פלוס" – עם פ' לא דגושה).

הוא החתול הסיאמי של הבית וככל הנראה כבן 10 שנים. לצערי, הוא התגלה על ידי אימא שלי בשובה הביתה בשעה מאוחרת ביום שלישי. היא קראה לי לבוא איתה כיוון שחשדה שראתה אותו מונח על הכביש שליד הבית.

כשהגענו אליו, וקראנו בשמו, הוא עדיין היה חי והגיב אלינו. הוא נלקח מיד הביתה אבל עד שהגענו הוא כבר חלף מן העולם. מדובר היה בפגיעת ראש, ואני שמחה שהוא נפטר בידי המשפחה האוהבת שלו ולא לבד על הכביש, ומרוצה שלא היה צורך בהרדמה שלו בסופו של דבר. פלוסברי היה ניכוס של אחותי בעיקר. והוא נמצא ליד ביתה של חברתי הטובה מזה למעלה מ-20 שנה.

במקור הוא נמצא עם אח נוסף, אבל עד שהגענו אליו האח כבר הספיק להעלם. היו לו הרגלים כה נואשים... הוא אהב להניח את ראשו על החזה (של נשים) ולהעיף מבט לכיוון מעלה בערגה, בעינים הכחולות שלו ואם היינו מאפשרים לו הוא היה נדבק ומוצץ את האוזניים. שזה הרגל כל כך מעצבן שאילץ את אחותי לישון עם הידיים על האוזניים שלה.

הוא היה בעל מוטיבים סיאמיים ברורים. לא רק במראה הכללי שלו, אבל גם בהתנהגות שלו. בוכה ודורש תשומת לב ואוהב בצורה אינוספית.

יש סכנה בשחרור חתולים חופשי ללא כליאתם בבית. אבל גם הייתי נורא רוצה אין אפשרות כזו אצלנו בבית. מלבד פלוסברי יש עוד כ-4 חתולים ובארקי, הכלב שלנו.

שניים מהארבעה הללו, הם שני הפיציים שלי שראיתם כבר, לא פעם, ובמיוחד בסרטונים. את מאפין אני כמעט ולא משחררת. היא מצויה אצלי בחדר, והיא מצויידת עם כל הציוד הנדרש, כולל ארגז חול. גם צ'ופצ'יק "נכלא" רוב הזמן בחדר, אלא שכשהוא משוחרר הוא עדיין נשאר בתוך מסגרת הבית, ובעיקר מבקש לחזור פנימה לחדר לאחר כחצי שעה. לחילופין, הוא נשאר בחדר של אימא שלי שמבלה את רוב הזמן האחרון, בקריאה בחדר מחומם. את זה אני עושה אחרי שצ'ופצ'יק, הניכוס החדר והצעיר, חזר הביתה עם חתיכה מהאוזן שלו חסרה.

אימא פרא ונידית שכמותי, מאז אני שומרת עליהם ודי מגוננת. מאפין לא מתה על זה. כי היא תמיד הסתובבה די חופשי ולא נעלמה אף פעם לתקופות ארוכות, מלבד בפעם הראשונה והיחידה שהיא התחיימה (קצת לפני גיל חצי שנה, לכן לא עוקרה עדיין). אבל היא נאלצת להתרגל, לאט לאט. מה שכן, זה גורם לה פחות ספורט והיא קצת השמינה והיא לחלוטיין כירבולית אחת בימים אלו.

השניים האחרים, צ'יקי הג'ינגי, ו-BW, שרויים רוב הזמן בסלון. כשBW הוא החתול של אימא, אבל חתול פרא במקום שמסתובב המון בשכונה ובין בתי הקרקע שאנחנו גרים. בכל זאת, רוח פראית נושבת בתוכו.

יש מאוד מוזר בזה. המון זמן לא היה לנו "רק" 4 חתולים. וההורים שלי לא מתלהבים להוסיף עוד (כך שאין טעם להציע). אבל אולי יש בזה משהו. פלוסברי וצ'יקי, שהיו הניכוסים של אחותי ואחי, בהתאמה, לא זכו לתשומת לב משמעותית מאז שאחיי עזבו את הבית.

עכשיו צ'יקי, שהוא היחיד שממש כל הזמן בסלון, זוכה להמון תשומת לב, במיוחד כי פלוסברי מאוד חסר לנו. הוא היה קולני מדי מכדי לפספס אותו. :-)

חיים בצבע: טורקיז וסגול.

יש רגעים שחברים של המשפחה מתחתנים שזה מרגיש כמעט כמו אירוע שלך. כמעט, אבל לא בדיוק. :-) מה שכן, זה היה אחד האירועים הכי מהנים שהייתי בהם מזה הרבה זמן!

הלבוש כמובן הפגין את זה. שמלה סגולה עם נעלי פאמפ בצבע טורקיז מהמם, שכל מה שזה גרם זה אימא שלי מרימה גבה "על השילוב". אני דווקא חושבת שזה עבד מ-ע-ו-ל-ה! אני אוהבת את הניגודיות וההשלמה שבין שני הצבעים האלה. כמו כחול-אדום, סגול-ירוק, או כתום-חום... זה צבעים שיש בהם הרמוניה מסויימת, וחשוב מאוד לשמור על HUE אחיד, אבל אין ספק שכל עוד תפגינו ביטחון, כולם יסתכלו עליכם במבט של השראה. לא תדהמה רעה. :-)

אבל האמת שיותר מהלבוש שממש אהבתי, ממש אהבתי את איך שהתאפרתי!!!

ובגלל שאני באמת חייבת להודות לכל הקוראות שלי, יש מישהי שאני חבה לה "ד"ש" חם
, ומה שרציתי ולא יצא היה להעלות גם תמונה שלי איתה כאן... אז לא נותר לי אלא למסור ד"ש על גבי הבלוג ולהגיד שהאיפור שלך היה מושלם, נעמה. :-) (לדעתי גם אסור לתכנן איפור. זה אף פעם לא יוצא כמו שמתכננים מראש....)

בסופו של דבר, מצחיק אותי שדווקא בשיא משקל שלי מזה המון זמן (בוודאי שמתם לב), אני מרגישה נהדר באירועים ובריקודים (עד כמה שאני מצליחה לרקוד מבלי לסבול מכאבים, אם תהיתם).

אולי זה דווקא בגלל הפיברו. כי פתאום קלטתי שאין טעם להתעסק כל הערב בלסדר ואיך אני יוצאת במצלמה. כיוון שהמצלמה תתפוס מה שהיא תתפוס ובין כה וכה היא תתפוס אותי במצבים רעים. היא לא תופסת אשליות. היא תופסת את המציאות. והמציאות היא מה שהיא.

אם יש משהו שאפשר להגיד עליי, הוא שאני מאוד משתדלת למצות את הרגע בו אני נמצאת, ולכן אין יותר מדי מה לתהות לגבי אם להנות ואיך להנות.

כל יום שיש לי אני מודה לאלוהיי. כי גם משברים רוחניים לא מרחיקים את העובדה שאני מאמינה בבורא עולם. מקסימום מתקשה לבצע כדברו כפי שאני מאמינה שאני אמורה לחיות, אבל הוא עדיין שם.

ואני אוהבת את העובדה שמה שהכי אפשר להגיד עליי הוא שאני רוקדת כאילו אני נהנת מזה. עד הסוף... ואני לא דופקת חשבון. וזה לא משנה מה אנשים אחרים חושבים כל עוד אתם בסה"כ רוקדים.

חיי מלאים בברכה.

יש לי אח מדהים ואחות פשוט אוצר.

ולשמחתי הרבה, שני המוכשרים, היפים והחמכים הללו בחרו בבני זוג מדהימים לא פחות.

כן, אני מספיק חכמה להודות על גיס נהדר, מצחיק וצעיר ברוחו, שתמיד ישאר כך.

ואני מספיק חכמה להודות על גיסה מדהימה, יפה, חכמה ברמות שאי אפשר לתאר..

אבל יותר מכל אני אסירת תודה שהם משלימים את אחי ואחותי בהתאמה.

משפחה היא דבר חשוב בחיי, ואין לי ספק אפילו שהזמן יכול לשפר או לגרוע. ואני מקווה שזה רק ישתפר.

(ונכון שיש לי אחיינית הכי יפה בעולם! אבל מפאת טעמי צניעות אני לא מפרסמת תמונות שלה ממש ובטח לא בבלוג... אני מכבדת את רצון הוריה. :-))

כשהולכים לישון עם חיוך, אתם יודעים שזה היה יום טוב. אבל יום טוב במיוחד. :-)

על יתדות ועמודים

2 בבוקר, אני במקלט, חצי אפופה, אחרי עוד אזעקה. עופרת יצוקה, 2009.

האמת? חשבתי שאני ארשום על כל התקופה הנוכחית בצורה קצת אחרת.

חשבתי שעד שאעלה את ה"עניין הזה", זו תהיה אנקודטה אחת בתוך רשומת אאוטיפיט מעודכנת. לא רשומה בפני עצמה. אבל חיסולו של בכיר חמאס – "הרמטכל" שלהם, קצת שינתה את המצב.

וזה מוזר, כי עד שלא ראיתי תגובה רשמית של צה"ל שאכן הורדנו ושאנחנו אכן הולכים למבצע. והסטאטוסים שלי בימים האחרונים כללו בעיקר תגובות של "נו, עוד אזעקה. זה לא מבצע. תרגעו. כבר עשינו את זה. תוך שבוע גג זה ירגע".

אז זהו. ברגע שיצאנו למבצע (עם שם מטופש, ככל שיהיה הוא עדיין מבצע צבאי), ברור לי שזה כבר לא אנקדוטלי. זה כבר "טופיק".

כי ראוי לציין שהתקופה הזו קקי. בהיעדר מילים מתאימות. סילחו לי מראש.

אבל האמת היא שהדבר שהכי מפחיד אותי הוא המילואמיניקים והחיילים הצעירים שלנו. חיילים חדורי מוטיבציה ו/או פחד גדול. צעירים שעדיין לא למדו בהכרח שהם אינם בני אלמוות, וחבר'ה קצת יותר מבוגרים ומנוסים, שלא חושבים שהם בלתי מנוצחים, הם פשוט לא חושבים ומונעים מדחף גברי של הגנה, שמבוסס על ניתוק מההיגיון, גם אם ביום יום הם האנשים הכי מסורים ואחראיים שתכירו.

זה הכי מפחיד אותי. כי גם במבצע עופרת יצוקה  נכנסו. וקולות אנחה ורווחה נשמעו לצד הפחד הגדול. כי הנה, סוף סוף "נפתור את הבעיה", ניכנס ונטפל בחמאס. אז זהו. שלא.

יצאנו מוקדם מדי, זו האמת. יצאנו מוקדם מדי. הקרבנו חיילים צעירים על מזבח הטיפשות. לא שמרנו, לא הגנו ולא שיפרנו. והתחושה שלי היא ששוב זה יקרה. ולא סתם. אלא יותר יקרה – כלומר, הם יגיעו רחוק יותר מראשון הפעם. הם יורידו אותנו מהר מדי. ואנחנו נאבד חבר'ה טובים מדי.

אנחנו שוב נכנס לעזה, ולא נעשה את העבודה באמת. ביבי יקבל את התקשורת והאהדה שהוא כל כך רוצה כדי להבטיח את ניצחונו, ולמעשה הוא יבקש לעשות מספיק, כדי להבטיח חוזק בדיוק לעוד 10 שבועות מהיום. לפחות.

כי הוא בטח מקווה שהעובדה האמריקאית תעבוד לטובתו: לא מחליפים נשיא בזמן מלחמה.

וזה מכעיס אותי ומרגיז אותי. וכמה שאני ימנית בנשמתי, וכמה שאני בעד "ארץ ישראל השלמה", אני גם אשקלונית, ודרומית ובוגר מכללת ספיר כשהשנתיים הראשונות של לימודיי, כללו ירי בלתי נסבל על מכללה ועיר אחת קטנה בדרום, כולל רצח של סטודנט בין השאר, ובשנה השנייה הסלמה וירי בתוך עיר מגוריי לראשונה – עד כדי מלחמה של ממש. או לפחות "מבצע".

אני זוכרת את תחושת הפגיעות העצומה שהייתה לי באותו בוקר ראשון של אזעקה שהקפיצה אותי מהמיטה. אותי ואימא. ב-5 לפנות בבוקר. שאר בני הבית נגררו אחרינו. אבל היא ואני, אני שצברתי "ניסיון" בזכות מכללת ספיר, והיא, שצברה ניסיון בזכות עבודה בשדרות – זיהנו את הקול של הרמקול ואת צליל המילים של "צבע אדום" גם עם הרמקולים החלושים.

אני לא אשכח את זה. ועדיין.

אני לא חושבת שהמבצע הזה נכון.

נכון שאנחנו צריכים לעשות משהו. לעזאזל.

But this is'nt it.  

התיזמון מוזר לי מדי. ולאור העובדה שכל כמה חודשים יש לנו מיני הסלמה בדרום של כמה ימים רצופים אזעקות, מאשדוד בצפון ועד באר שבע בדרום (כשבאמצע משום מה, הם נוטים להפגיז את נתיבות המסכנה) – אי אפשר לתלות את זה בטיעון של "הם התחילו". הם תמיד מתחילים. והעובדה שאנחנו מבשלים מבצע מסויים כבר זמן מה, זה לא סוד. לפחות לברי השכל והדעת.

אבל התיזמון מוזר מדי. מצטערת.

ליבי ליבי עם החיילים, ההורים לחיילים. בני הזוג של החיילים והחיילות. שימרו על עצמכם. כי הפתרון לחמאס לא יפתר גם בסבב הזה. לפחות זו התחושה שלי.

שימרו על עצמכם במרוצה לממ"ד, ואל תקלו ראש ותחפשו לצלם את את ירוט הטילים של כיפת הברזל המרשימה. היא לא 100%. אם כי לאור אחוזי ההצלחה עד היום היה ניתן לחשוב שכן.

אבל אנחנו לא בלתי מנוצחים.  לצערנו.

אני לא אוהבת את גארי יורופסקי. "הגורו החדש של הטבעונות". והסיבה לכך נעוצה באמירות אלימות שהוא מפנה כנגד "אוכלי בשר ולובשי פרוות". ולא שאני אנטי טבעונות (די להיפך), אבל אני לא חושבת שצריך לעודד אי-אלימות על ידי שימוש באלימות אחרת.

וגם במקרה הזה, אולי, אלימות לא תפתור אלימות. 

ומילה אופנתית לסיום?
באסה. כשנמצאים באוטו בתקופה כזו לומדים להצטייד עם נעלים מאוד מאוד נוחות. (כי אפילו ש-30 שניות זה הרבה כשצריכים לעצור אוטו, לרוץ החוצה ולחפש מקום להשתטח, 30 שניות על עקבים זה כמו 10 שניות. ולעניין הזה תשאלו את השדרותיים... לצערנו, הם כבר מומחים). :-/

הגרלה אצלי בבלוג.:-)

כן, כן...

כל ההוראות מפורטות בסרטון כמובן. :-)

תרגישו חופשי להשתתף. זה פתוח לכולן.


ואנא הקפידו לרשום את המייל שלכן ביחד עם התגובה אחרת לא אוכל להעלות אתכן בגורל. :-)

להיות יפה - בלי אכזריות

אתחיל ואומר שכל אחת זכאית לדעתה והאג'נדה שלה.

באופן אישי, מוצרים המנצלים את החי, נחשבים לבעייתים בעיניי. ובכך אני מכלילה גם מברשות העשויות משיער טבעי.
אבל בגדול, כשאומרים שנטולי אכזריות, הכוונה היא שלא מנסים את המוצרים על בע"ח. גם פה, יש דרגות שונות:
שחברת הקוסמטיקה מנסה על בעלי חיים.
שהחברה עצמה לא מנסה, אבל שוכרת חברה חיצונית.
שהחברה עצמה לא מנסה, לא שוכרת חברה חיצונית שתבצע את הניסויים עבורה, אבל כן משתמשת בחומרי גלם במוצריה, שנוסו על בע"ח.
נבהיר כי יש גם מצבים שהחברה לא מנסה, לא שוכרת, ולא משתמשת בחומרי גלם מנוסים, אבל כן משתמשת בשיער טבעי. באופן אישי, מכיוון שאני לא מאמינה באופן אוטומטי שהשיער נלקח מהחיה המדוברת בצורה הומנית, והעובדה כי אין אישור של מישהו חיצוני שיכול לאשר לי שכך הדבר, אני מעדיפה בשלב זה להימנע.

על סין:
לצערנו, החוק בסין מחייב שכל מוצר הנמכר בתחומה, חייב לקבל אישורים כמו בכל מקום אחר – אך אצלם, כדי לקבל את האישור הזה, חייבים לבצע ניסויים על בעלי חיים.
אין הדבר נכון לגבי מוצרים שמיוצרים בסין אך לא נמכרים שם. (כמו נגיד, כל חברות הקוסמטיקה בסגנון "וואו" ו"ביוטיקר" שאין ספק אפילו שהרבה ממוצריהם מגיעים משם, כמו רוב החברות שאני מכירה בעולם שמייבאות מהמזרח הרחוק).
על תאגידים:
כאמור, יש משהו ציני מאוד בכך שצרכניות קטנות שכמותי, פתאום מבינות באיזה עולם אנחנו חיות. מאק היו בסדר, ואז נרכשו על ידי התאגיד אסתי לאודר. (להבנתי, מאק כבר מוכרים היום בסין בין כה וכה) – שהוא תאגיד שכן מבצע ניסויים על בעלי חיים. פתאום התעוררתי למציאות הזו של תאגידי "רשע", שרוצים לקנות את כל העולם ולהשתלט עליו. נכון, נשמע מאוד אפוקליפטי ומאוד חוברת קומיקס. אולי התיאור שלי קצת מצחיק וקצת מוגזם, אבל זו המציאות.

מה אתן יכולות לעשות?
-לדעת. אני לא ידעתי שמאק הם לא כשרים, והאמת שדי הזדעזעתי לגלות שהם לא.
-מעבר לדעת מי לא בסדר, להחזיק רשימה מעודכנת בארנק, של חברות שאתן אוהבות, ברות השגה ושהן כן כשרות. מי לדוג'? ג'ייד, קרליין, אינגלוט הנהדרת והמומלצת בחום, אורבן דקיי, ניקס ועוד.
-להחליט שלפני שאתן קונות מוצר כלשהו, כמו מייקאפ, תבדקו חלופות שהן "כשרות". אם בכל זאת גיליתן שאין חלופה לסטודיו פיקס שלכן, אז בסדר. אבל לפחות תנסו.
-אתן מאפרות מקצועיות? שני הסעיפים הבאים נכונים עוד יותר לגביכן, למרות שרלוונטיים לכולם:
אני לא מצפה מאף אחת שתקום ותזרוק את מלאי האיפור שלה. בטח שלא את מברשות האיפור היקרות, אפילו לא של מאק, וגם לא של חברה שהייתה בסדר והיום כבר לא. הרעיון הוא לקדם מי שכשר עכשיו. אם תזרקו, לא עשיתן שום דבר מלבד ביזבוז.
אבל, אתן כן יכולות להתחיל, מעכשיו, להעביר את מרבית המשקל של האוסף שלכן על מוצרים כשרים.

מעבר לכך, אם בא לכן להיות אקטיביות עוד יותר, אתן יכולות לשלוח מכתבים לאותן חברות שאתן מתגעגעות ומרגישות בחוסרן, כמו מאק לדוג'. אם אתן צרכניות כבדות, צרפו קבלות או רישמו כמה אתן "שוות לחברה" וספרו להן, שאתן לא תקנו אצלה יותר בגלל המדיניות שמנצלות בע"ח. אל תרגישו רע לשלוח את המכתב הזה פעם בחודש. תהיו מנומסות. אין צורך להתסיס. אנחנו לא גארי יורופסקי, תודה רבה.

ועוד הערה לסיום:
בעניין הזה אני באמת דוגלת בגישה של אפור. כלומר אין שחור-לבן. אתן לא חייבות להיות טבעוניות וגם לא צמחוניות כדי לקיים אג'נדה זו – כולה כחלקה. אתן לא חייבות להיות מאפרות כבדות וצרכניות מכורות כדי להחליט שאת שלושת המוצרים שלכן בשנה תרכשו כך, ושתהיה לכך השפעה.
את גם לא חייבת להיות פעילת חיות, מצילת תוכים בלילות או מגינת זכויות האליגטורים למיניהם. את אפילו לא חייבת להיות אימא גאה של כלב/חתול או להקה שלמה שלהם כדי לקיים את זה.
אין פה טוטאליות. אני לא מבקשת מכן ללחוץ על כל בני הבית כדי לשנות את עמדתם. כי האמת? יש הרבה אנשים שפשוט לא אכפת להם. מצער ככל שזה יהיה. אני מבקשת שאת, את! זו שקוראת את זה עכשיו, ואולי במקרה תקפוץ לסופר פארם בשבוע הבא, תחליט לדבוק בחברות שהן כשרות.